מסופר על רבי עבדאללה סומך זיע״א, שהיה רבו של בעל הבן איש חי ועם זאת היה בא כל שבת לשמוע את דרשת תלמידו. ממנו למדו האנשים וגם הם היו באים, עד שהיה בית הכנסת מלא מפה לפה וכולם שמעו במשך שעות ארוכות דרשה בהלכה, באגדה ומְשָלים.
בעת שהיה בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת קודם הדרשה, היו קצת מהקהל קמים לכבודו ואחר כך היו יושבים. כשראה כך רבי עבדאללה סומך, רבו של הבן איש חי, אמר בלבו: זה לא כבוד תורה.
בשבוע שאחר כך, בא רבי עבדאללה לבית הכנסת מוקדם מכולם, ובעת שראה את תלמידו בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת, הוא קם לפניו מלוא קומתו, עד שהבן איש חי הגיע למקומו. ראו הקהל שהרב הגדול קם ממקומו, וכך עשו גם הם וקמו ממקומם, עד שראוהו מתיישב.
התבייש בעל הבן איש חי וניגש אחר כך לרבו לבקש ממנו שלא יקום לכבודו.
אמר לו רבי עבדאללה: אני מצטער שאני כבר זקן, אם הייתי יכול – הייתי מרכיב אותך על כתפי. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה