את חשובה

אביהם של ישראל (חלק ד' עמ' 12): "בשעה שישבנו ״שבעה" על אבא ז׳׳ל באו אלפים רבים לנחם אותנו. ביניהם הייתה אישה אחת שעמדה ומיררה בבכי. קלטתי אותה מרחוק וניגשתי לנחם ולחזק אותה.

היא אמרה לי שהיא לא יכולה להתנחם, הבכי הוא גדול, היא מרגישה שבפטירת הרב היא איבדה את האדם שהרים אותה מאשפתות. לשאלתי היא סיפרה כי היא נולדה להורים שניסו לחנך אותה דרך ביקורת. הם לא הבינו שאין דבר שהורס יותר מזה. הם היו מעירים לה בלי הפסקה הערות על התנהגות לא נכונה, וכך הם שברו לה כל שביב של ביטחון עצמי. חוסר הביטחון היה גורם למעידות, המעידות לביקורת, הביקורת לכישלון, וכך היה הגלגל חוזר ואני הייתי הולכת ונשברת.

והיא המשיכה וסיפרה: כשהגעתי לבגרות, הייתי חסרת ביטחון לחלוטין. בשידוכים הייתי חלשה, וכמובן לא הצלחתי. בעבודה הייתי חסרת ביטחון, וכמובן לא הצלחתי. הכול הלך הפוך.

בשלב מסוים של יאוש הציעו לי ללכת לרב מרדכי אליהו. אמרו לי שהוא מקבל אנשים אחרי התפילה, והוא בוודאי יציע לי עצה איך להיחלץ מהמעגל המסחרר שהייתי בו.

קמתי מוקדם והגעתי לבית הכנסת של הרב, בתקווה לגשת אליו אחרי התפילה. כשראיתי את כל האנשים ניגשים אליו ומקיפים אותו, הבנתי שאין לי כל סיכוי. כל כך הרבה אנשים חשובים נמצאים פה, מי יסתכל עלי בכלל?

ליוויתי את הרב ביציאתו מבית הכנסת ביחד עם כולם, הם סביבו ואני מאחור. ראיתי איך הוא מתקרב אל המכונית שלו, כשהוא מוקף אנשים שמסתירים אותי ולא מאפשרים לי כלל לגשת אליו. כל התקוות שתליתי בפגישה איתו נמוגו.

הרב עמד להיכנס למכונית שלו כשלפתע הסתובב, חיפש מישהו בכל האנשים, קלט אותי עומדת מרחוק, וסימן לי בידו לגשת אליו. חששתי מאוד. הבנתי שהוא צריך לנסוע כעת ואני מעכבת אותו, אבל הוא לא התיישב במכונית, הסתכל אלי וסימן לי שוב בידו: בואי.

לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. לא הייתה לי ברירה. התקרבתי בחשש גדול אל המכונית בין כל האנשים. הגעתי אליו והוא סימן לאנשים להתרחק ושאל: מה את צריכה?

אמרתי לו שלא נעים לי לעכב אותו, אבל הוא אמר לי: יש לי זמן, מה את צריכה? הוא נתן לי את התחושה שכל הזמן שבעולם שלי. אמרתי לו שאני לא כל כך חשובה. לא נעים לי לעכב את כל האנשים החשובים האלה, העשירים האלה שעומדים סביבנו ומלווים את הרב. הם מחכים לי, מתעכבים בגללי ולא הולכים עד שהרב ייסע.

הרב הסתכל עלי במבטו החם ואמר לי מילים שלעולם לא יישכחו ממני: ״את חשובה! ״. כשההדגשה שלו היא על המילה ״את״. אלו היו מילים שמעולם לא שמעתי מאף אדם. את חשובה.

כל העולם השתנה באותו רגע. הרגשתי את כל קרבי מתהפכים לטובה. אני באמת חשובה, לא כמו שחשבתי עד אותה שעה. הוא שאל אות׳ מה אני צריכה, והאמת היא שבאותה שעה כבר לא הייתי צריכה כלום. העיקר כבר נאמר.

מאותה השעה הכול השתנה. החיים עלו על מסלול חיובי, כשכל הזמן המילים שלו ממשיכות להדהד באוזני. עד עכשיו אני עוד שומעת אותן: את חשובה.

״איך לא אבכה כשהרב אליהו הלך מאתנו? ״, סיימה האישה.

עכשיו היה תורי לבכות".