רבות סופר כבר אודות הישיבה המפורסמת, ששכנה באירופה במאה התשע-עשרה לספירה, ישיבת נוברדוק. תלמידי הישיבה ההיא התפרסמו במיוחד, בזכות הענווה הגדולה שאפיינה אותם. בכדי להגיע לרמות גבוהות כל כך של ענווה, הם נהגו בכל בוקר לשבת באולם המרכזי של הישיבה למשך שלושים דקות, כשהם מנענעים את גופם לפנים ולאחור ומשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום".
באחד מן הבקרים הגיע לישיבה תלמיד חדש וצעיר וכשהוא נכנס לתוך האולם המרכזי, הוא הופתע לגלות שם מאות תלמידים, המשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום". הוא החליט לבדוק שוב, מה בדיוק כתוב על שלט הכניסה, בכדי לוודא שאכן הגיע למקום הנכון. לאחר שראה שזוהי אכן הישיבה המפורסמת, הוא נכנס לאולם והצטרף לכל שאר התלמידים. הוא מצא לעצמו כיסא פנוי, התיישב, התחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור ושינן לעצמו את המשפט: "אני כלום, אני כלום". לפתע פנה אליו התלמיד שישב לצדו ואמר לו בכעס: "חצוף אחד! אני הייתי צריך לשהות פה שנה שלימה עד שהפכתי ל׳כלום'!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה