הט״ז מנסה להסתיר את עצמו

מסופר על הט״ז: (הגאון הגדול רבי דוד סגל), שכשבאו ימים קשים ואפלים לעם ישראל – גזרות ת״ח ות״ט. רוב תושבי עירו של הט״ז נרצחו, ואילו הוא נאלץ לנדוד עם אשתו. הט״ז נשאר חזק באמונתו ואף ראה בפרעות "כוונה לטובה", שכעת יכול הוא לעסוק בתורה מתוך ענוה ועוני. סיכם הט״ז עם אשתו כי לא יספרו את זהותו לאיש על מנת שיוכל לחיות את חייו בצנעה. הט״ז שמח בחלקו בתורה והיה עמל בה בכל כוחו. יום אחד ראה הט״ז שאשתו עצובה כי אין להם די כסף לשלם את החובות לשכנותיה ולכן היא מתביישת לצאת החוצה. בעקבות כך, הט״ז החליט להשכיר את עצמו כ״מנקר" משחטת העיירה (אחראי להוצאת גיד הנשה והחלב). שוחטי המשחטה הבינו מהר מאוד שהמנקר החדש הינו תלמיד חכם הבקיא בהלכות טרפות והביאו אליו בהמה שהייתה שאלה על ריאתה. ראו השוחטים שלפניהם ת״ח עצום והחלו לשאול אותו את כל שאלותיהם. כעבור שבועיים, ראה רב העיירה כי אף אחד מן השוחטים איננו מגיע יותר לשאול אותו שאלות, בדק ומצא כי המנקר החדש עונה על שאלותיהם. תפס המשמש של הרב את הט״ז וציוה עליו לבוא לדין תורה בפני שבעת טובי העיר, שכן, "מחוצף אתה המורה הלכה בפני רבך".

השמועה עשתה לה כנפיים, וכל אנשי העיר באו לראות את "המחוצף" אשר העז לפגוע ברבם ולפסוק במקומו. ומיד העמידו את הט״ז ליד "עמוד הקלון". יום אחד הגיעה ילדה עם שאלה לרב, "שאלה לי על העוף שבסיר" – אמרה. הרב פסק לה שזה אסור באכילה. יצאה הילדה ובדרכה החוצה עברה ליד עמוד הקלון והחלה לבכות, על כך שעליה להשליך לפח את סעודתם השבועית. בקש ממנה הט״ז לראות את העוף, ופסק שהעוף כשר למהדרין. הוא אמר לילדה שתאמר לרב שיעיין בט״ז במקור מסויים. חזרה הילדה ואמרה זאת לרב, פתח הרב בספר הט״ז וגילה לתדהמתו שאכן העוף כשר. הרב המופתע שאל את הילדה מי גילה לה את המקור הזה בט״ז. "האדם שכולם יורקים עליו" ענתה הילדה ואז הבין הרב שאותו האיש שכינוהו "מורה הלכה בפני רבו", אינו אלא הט״ז בעצמו וכמובן שהרב פנה לט״ז וביקש את סליחתו.

"אני נוטל את האשמה עלי, אני בחרתי לכסות את זהותי, והכול מחול לכם". ואכן, "אמר הט״ז: הייתה לי תכנית לחיות עד יום מותי בהצנע, ואף עליתי כך לדרגות נשגבות, אולם ברגע שראיתי את דמעותיה של הילדה, חשתי כי כל עבודת ה' שלי לא שווה אם אתעלם מדמעותיה של ילדה קטנה". עלינו לחיות בצניעות ולשמור על כבודו של הזולת אף בשעה שהננו עוסקים במצוות לשם שמים, אך אל לאדם להצטנע יתר על המידה במקום אשר זקוקים לעזרתו.