הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין השתדל תמיד ללמד זכות על עם ישראל. הוא סיפר כיצד הוא הגיע למידה זאת.
פעם הוא השתתף בהלוויה של איש ירושלים ר' אליעזר ריבלין שהיה איש ציבור וגבאי צדקה. לרבי אליעזר ריבלין היה חבר בשם רבי שמואל קוק – אחיו של מרן הרב קוק. רבי אליעזר ריבלין ורבי שמואל קוק היה נאהבים ונעימים בחייהם, ועבדו יחד במשך שלושים שנה.
פתאום רבי שמואל קוק עזב את ההלויה שרק החלה את דרכה, ונכנס לחנות פרחים כדי לקנות עציץ. רבי אריה לוין ראה זאת וחשב בליבו, כיצד נוהג ידיד קרוב עם חבירו שנפטר? האם לא יכול היה למצוא זמן אחר, לקנות לעצמו עציץ? מדוע עשה זאת בשעת הלויה.
הרב אריה לוין לא רצה להשאר עם המחשבה הלא טובה הזאת שחשב על רבי שמואל קוק והחליט לשאול את רבי שמואל לפשר הדבר. רבי שמואל קוק הסביר לו שהוא מטפל במשך שנים ביהודי מצורע אחד, והוא נפטר. הרופאים הלא יהודים שטפלו ביהודי המצורע החליטו מטעמים רפואיים לשרוף את כל בגדיו וחפציו של האיש כדי שלא ידבקו ממנו, וזה כלל גם את התפילין שלו.
רבי שמואל קוק רצה להציל את התפילין משריפה והוא הגיע לסיכום עם הרופאים שעד השעה שתים עשרה הוא יביא עציץ בו יניחו את התפילין והעציץ העשוי חרס יטמן באדמה.
הלוויתו של ידידו של רבי שמואל קוק יצאה בשעה שהוא היה צריך לרוץ להביא עציץ לבית החולים.
הוסיף רבי אריה על הסיפור ואמר שמאז הוא קיבל על עצמו לדון כל אדם לכף זכות.
[נוסח הסיפור הוא על פי הספר שבעים פנים לתורה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה