חבורת קבצנים עשתה את דרכה בין עיירות ישראל. רגילים הקבצנים בנדודים, עוברים מעיירה לעיירה ומקבצים לעצמם מזון ובגדים. לא כל העיירות שוות. בעיירה אחת יזכו למתת-יד נכבדה מיהודי המקום, ובעיירה אחרת יהיה הסכום קטן ועלוב מכדי לחלקו ביניהם.
בחבורה הלכו צעירים ומבוגרים, כולם ידועי סבל, עוני ומחסור, והם נאלצו למצוא את מחייתם מחיזור על הפתחים. עם זה, הזמן וההרגל עשו את שלהם. בני החבורה למדו להכיר זה את זה, לחיות ביניהם בשלום ואחווה, ואף הקפידו לשמור על רוחם הטובה.
רק אחד מהם חי בעולם משל עצמו. זה היה קבצן זקן וכחוש, שהצטרף אליהם באחד ממסעותיהם. שתקן האיש, אינו מדבר אלא את הנחוץ בלבד, ואינו מתערב בענייניהם. היה קשה לבני החבורה להתחבר אליו גם בגלל היותו מוכה-שחין מכף רגלו ועד קדקודו. הוא כונה בפיהם 'אלימלך מוכה שחין'.
על-פי הנוהג המקובל אז בעיירות ישראל, את סעודות השבת לא היו אוכלים העניים באכסנייתם, אלא מתארחים בבתי בעלי-הבתים של העיירה. בליל שבת נאספו כל הקבצנים בקרבת דלת בית-הכנסת, ובתום התפילה היו המתפללים עוברים לידם, מברכים אותם בברכת 'שבת שלום' וכל אחד ואחד היה מזמין אליו אורח אחד מן הקבצנים.
גם באותה שבת בכפר לאפאחיי, הסמוך לעיר טיקטין שבליטא, עמדה החבורה בירכתי בית-הכנסת, ואחר התפילה הוזמנו הקבצנים על-ידי המתפללים, במאור -פנים וברוחב-לב, שאפיינו את הקהילה המקומית. אט-אט התפזרו כולם איש לצד אורחו, מהלכים בנחת אל הבתים לסעוד את סעודת השבת.
בית-הכנסת התרוקן כמעט לגמרי. אחרון נשאר ר' אליעזר-ליפמן 'מכניס אורחים'. זה היה יהודי צנוע ושקט, אשר, כשמו, הידר מאוד במצוות הכנסת אורחים. ר' אליעזר-ליפמן נהג לעמוד מן הצד ולעקוב אחר הזמנת האורחים, ואם נשאר מישהו שלא הוזמן, היה הוא מזמינו אליו. כך הבחין בעובדה המצערת כי מבין הקבצנים נותר בבית-הכנסת קבצן זקן, כולו מוכה שחין, שאיש לא פנה אליו.
ר' אליעזר-ליפמן ידע כי הקבצן הזה יהיה אורח השבת שלו. בהתעלמו מתחושת אי-הנוחות שעורר מראהו של הקבצן, ניגש אליו, הושיט לו יד חמה וקרא: "שבת שלום ר' יהודי, ודאי תסכים לסעוד אצלי את סעודות השבת".
אורו עיניו של האיש, וברגע זה הבחין ר' אליעזר-ליפמן כי מבעד לפניו חרושות הקמטים והפצעים בורקות ומאירות עיניו של האיש באורח מופלא.
ר' אליעזר-ליפמן ואשתו, מיריש, היו בעלי-חסד מופלאים. ביתם היה פתוח לרווחה, והם האירו פנים לכל אדם. את כל מאודם השקיעו במצוות הכנסת אורחים, והתאמצו שכל אורח המגיע לביתם יחוש בן-בית. מיריש הייתה טורחת במאכלי השבת, ור' אליעזר-ליפמן היה עומד וטורח סביב אורחיו, להגיש להם עוד ועוד מכל אשר יחפצו.
ר' אליעזר-ליפמן הגיע לביתו עם אורחו. אשתו, שהייתה רגילה באורחים, נאלמה דום לרגע למראה האורח, אך מיד התעשתה וקיבלה את פניהם במאור-פנים ובחדווה. מכאן ואילך התנהלה הסעודה כסדרה, באווירת שבת מרוממת. ר' אליעזר-ליפמן אמר דברי תורה ואורחו השתתף מעט. כמו-כן שרו מניגוני השבת בדבקות.
בסיום השבת, כאשר נפרדו ר' אליעזר-ליפמן ואשתו מאלימלך הקבצן, פנה אליהם פתאום אלימלך ואמר: "אני מאחל לכם שבשל החסד אשר עשיתם עמי, תזכו ללכת בנים כמוני"... באומרו מילים אלו הרים ידו לשלום ויצא מהבית.
בני הזוג נותרו המומים למשמע 'ברכתו' של העני. הם היו נבוכים ולא ידעו למה התכוון. האם נגרמה לו עוגמת-נפש במשך השבת ולכן קיללם, או אולי זה ביטוי של התמרמרות על מצבו הקשה וסבלו הרב. בין כך ובין כך החליטו בני-הזוג כי מוזר ככל שיהיה האיש, אין הם מתחרטים לרגע על מצוות הכנסת אורחים שזכו לקיים, ואף להבא לא יימנעו מלהזמין אנשים מסכנים ונידחים כמותו.
חלפה שנה והאישה הרתה וילדה בן. בליבם של בני הזוג עדיין קינן חשש מ'ברכתו' של אותו קבצן, אך כשעברו החודשים נוכחו כי התינוק הקטן מתפתח לילד ברוך כישרונות. עם השנים ילדה האישה עוד שלושה בנים. עד מהרה עמדו הכול על תכונותיהם המופלאות. לצד תפיסתם המבריקה ויראת-שמים שלהם, ניחנו בצניעות ובפשטות מדהימה.
או-אז הבינו ההורים כי אותו קבצן לא היה אלא צדיק נסתר. התברר שברכתו, שנראתה תמוהה בעיניהם, אינה אלא ברכה מיוחדת במינה. אכן, הם זכו לבנים כמותו, ושניים מהם נודעו בכל תפוצות ישראל - רבי משולם-זישא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה