מעשה ביהודי עני שגר בעיר מז'יבוז' שבפולין ששמע סמוך לחג הפורים, כי הבעל שם טוב הקדוש עומד לשוב לעיר ולערוך בה את סעודת החג.
היהודי השתוקק מאוד לבוא לסעודת הפורים של הרב, אולם נאנח וחשב בליבו: "כיצד אבוא לסעודת הצדיק וידי אינה משגת להביא משלוח מנות ראוי לשמו?"
בהתקרב החג, גברה בליבו התשוקה לראות את הבעל שם טוב ויהי מה. הלך העני לאופה ובקש ממנו אזני המן ומיני מאפה משובחים לפורים. "אמנם, אין בידי לשלם לך עתה, אולם מבטיח אני לך שאשיב את החוב כשאך ידי תשיג לשלם." הסכים האופה לתת בידי העני שתי אזני המן בלבד. לקח העני את המאפה שקיבל, צרר אוזן המן אחת במטפחתו להביאה לבני ביתו ואילו את האוזן השניה הניח בזהירות על צלחת להביאה כמשלוח מנות לבעל שם טוב.
בעמדו מול הבעל שם טוב השפיל העני את עיניו והושיט לצדיק את הצלחת ואמר: "מצטער רבי על משלוח המנות הזעיר, אך הימים קשים", ונאנח מעומק ליבו.
התבונן הבעל שם טוב במשלוח המנות ואמר לעני: "יודע האל את גודל מתנתך, ומי יתן ותזכה בשנה הבאה להגיש משלוח מנות כאוות נפשך".
בתום הסעודה, נפנה האיש אל ביתו ובלכתו התנגנו באזניו פסוקי המגילה ששמע מפי הבעל שם טוב, והיה שר ומזמר ולבו מלא שמחה.
בבית העני שורה העצבות. בשנה זו לא זכו בני ביתו לטעום טעמו של חג הפורים. חילק העני בין בני הבית את אוזן ההמן היחידה שקבל, וסיפר להם בהתלהבות על סעודת הפורים ועל הזמירות ששמע מפי חסידיו של הרב. ובני הבית נדבקים בהתלהבותו ומצרפים את קולם לקול שירתו של העני וקולם הולך וגובר על רוח החורף המקפיאה שנשבה מבחוץ, ורוח חג חזרה לשרות בבית.
הימים ימי אדר, ימי חורף. באותו לילה התחוללה בחוץ סופת שלגים. הרוח שרקה ופתיתי שלג נחו בכבדות על חלונות הבית. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על הדלת, וקול איש קורא עמומות מחוץ הגיע לאזני החוגגים. נבהלו בני הבית והאישה לחשה לבעלה: "אל נא נפתח את הדלת, הלא רק גזלנים ופורעים משוטטים בלילה שכזה".
אך היהודי לא שעה לדבריה ואמר: "מי יודע אם אין הצועק אדם קופא מקור הזקוק לעזרתינו," ובדברו פתח את הדלת.
אל הבית פרץ איכר גוי כפוף-גו, מטה עבה בידו והוא מכוסה פתיתי שלג ומרעיד מצינה. "יהודי, חוסה עלי והצל את נפשי" קרא האיכר. "שודדים התנפלו עלי בלכתי ביער. נמלטתי מידם בכוחותי האחרונים והם דולקים בעקבותי, אנא, הסתירני בביתך", על אף הסכנה שבדבר הכניס היהודי את האיכר לביתו, הושיבו להתחמם ליד התנור ואף הלינו על מצע נוח שהכין למענו.
עם שחר נפרד האיכר מבעל הבית וטרם צאתו אמר: "בעת שחמקתי מן השודדים עלה בידי להטמין את כספי ביער. ירא אני להוציאו עתה. מבקש אני כי לאחר שתחלוף הסכנה תלך ליער ושם, במוצא הנחל, תראה שלושה עצי אשוח ניצבים בשורה ישרה. גש אל העץ השלישי, חפור עד עומק שורשיו, ומה שתמצא - שמור בביתך".
כעבור ימים מספר מלא היהודי את בקשת האיכר. חפר עד שורשי העץ השלישי ובין שורשיו מצא תיבת ברזל חלודה. הביאה לביתו, הניחה וחיכה לשובו של האיכר.
חלפו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חלפו חודשים והאיכר איננו. יצא היהודי אל הכפר לחקור ולדרוש, אך אין איש יודע ואין איש מכיר. נעלם האיכר כלא היה.
משחלפה שנה והאיכר לא הופיע, אמר היהודי בליבו: "אפתח את התיבה ואולי אמצא בה סימן או רמז למקום בעליה", כשפתח היהודי את התיבה נדהם לגלות כי מליאה היא עד שפתה במטבעות כסף וזהב. בתחתית התיבה מצא העני פיסת קלף ועליה חקוקות המילים: "קבל גמול על רוחב לבך תתברכו בו אתה ובני ביתך"
הבין היהודי כי לא איכר התארח בביתו באותו ליל פורים, אלא אליהו הנביא הזכור לטוב, שנענה לברכת הבעל שם טוב.
הפך העני לעשיר גדול, אך מעולם לא שכך את ימי עוניו. פרע את חובו לאופה ביד נדיבה וידו הייתה פתוחה למתן צדקה לעניים ואביונים, בעיקר נהג לשמחם במשלוח מנות, שאותו היה שולח לביתם מדי שנה בשנה כל ערב פורים.
מתוך: משלוח מנות, ספורי עם לחגים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה