סיפורים לשבועות
פעם הלך אליהו הנביא בדרך ופגש אדם פוחז וקל-דעת. החל האיש ללעוג לאליהו: "אתה כל היום לומד תורה, ואילו אני עושה חיים ונהנה מתענוגות העולם".
אמר לו אליהו: "בני, אבל מה תענה ביום-הדין, כשישאלו אותך למה לא למדת תורה?".
צחק האיש: "מזה אני לא מפחד. אענה, שלא נתנו לי שכל ובינה ללמוד תורה".
שאלו אליהו: "ממה אתה מתפרנס?".
השיב האיש: "אני צד עופות ודג דגים".
שאלו אליהו: "איך אתה עושה זאת?".
הסביר האיש: "אני לוקח פשתן, עושה ממנו חוטים חזקים, מכין מלכודות ורשתות ובאמצעותן צד את העופות ודג את הדגים".
שאלו אליהו: "מי לימדך להכין מלכודות ורשתות?".
אמר האיש: "מן השמים נתנו לי בינה ודעת".
אמר לו אליהו: "אם נתנו לך בינה ודעת להכין מלכודות ורשתות, ונתנו לך שכל כדי לצוד עופות ולדוג דגים - כל-שכן שנתנו לך שכל ובינה כדי להבין את דברי התורה, שעליהם נאמר: 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. אם רק תרצה - תוכל גם אתה ללמוד תורה".
נגעו דבריו של אליהו בליבו של האיש ופרץ בבכי. אמר לו אליהו: "אל תבכה, אתה עוד יכול ללמוד תורה. איך הדבר תלוי אלא ברצונך".
לא למד לקרוא
מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם.
רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.
שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?".
השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם".
שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".
מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.
לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.
הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האניה ולקחו את כל הסחורה שהיתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם.
אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם".
כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.
אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".
היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד".
ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".
(על-פי מדרש תנחומא פ' תרומה, ותנחומא-הקדום שם)
ישראליק היה ילד צעיר וכשרוני שאהב ללמוד תורה. בגיל שבע הוא התקדם כל-כך בלימודיו עד שהמורים בבית הספר המקומי נאלצו להעניק לו שיעורים פרטיים; זמן קצר לאחר-מכן הם גילו כי אין ביכולתם להקנות לו ידע נוסף. בלית ברירה נאלץ ישראליק ללמוד לבדו, וכאשר היה נתקל בסוגיה סבוכה בתלמוד הוא היה פונה אל רב העיירה.
כל העיירה שוחחה על כשרונותיו של הנער המחונן ואביו, רבי שבתי, רווה ממנו רוב נחת. אך עם זאת הוא חשש לבריאותו: ישראליק הצעיר אהב להקדיש את רוב שעות היממה ללימוד מעמיק, ואביו חשש כי הוא יחלה בשל חוסר שינה מספקת.
הוא הורה לבנו כי בשעה מסויימת יהיה עליו לשוב לביתו, אך ישראליק מעולם לא שב בזמן. ולא משום שהוא לא כיבד את אביו, חלילה; כשהיה פותח את ספרי לימודיו היו נשכחים ממנו עולם ומלואו תוך שהוא צולל אל מעמקי התלמוד ועוסק בהתלהבות בחכמת התורה.
לבסוף הגה רבי שבתי רעיון: כאשר ישראליק יופיע בבית המדרש לאחר ארוחת הערב, יתן לו השמש נר קטן שיבער במשך כשעה. ישראליק יוכל להמשיך בלימודיו כל זמן שהנר דולק; כשיכבה הנר, יהיה עליו לשוב הביתה למנוחת הלילה.
באותו הערב ישראליק הלך לבית המדרש כהרגלו. כשחלפה שעה והוא עדיין לא שב החל רבי שבתי לדאוג. הוא ידע כי הנר הקטן לא יכול לבעור במשך זמן רב. "כנראה שהוא הלך לרב העיר כדי ללבן עמו שאלה בתלמוד" הוא הרגיע את עצמו.
אך כאשר חלפה שעה נוספת וישראליק לא הופיע, מיהר רבי שבתי לביתו של רב העיירה. ישראליק לא היה שם ורבי שבתי החל לחשוש לשלום בנו. יחד עם רב העיירה הוא מיהר לביתו של השמש שנבהל למראה האורחים הבלתי צפויים. הוא אישר כי הוא העניק לישראליק נר קטן בלבד, כפי המתוכנן.
כשדאגה אמיתית שוררת בליבותיהם עשו השלושה את פעמיהם לבית המדרש. תוך שהם מתקרבים, הם נדהמו לראות אור בחלון. הם נכנסו וגילו את ישראליק יושב כשהוא שקוע בתלמוד ועל השולחן דולק נר קטן. הוא ישב תוך שהוא מתנועע לצלילי קולו המתוק ולא מבחין בנעשה סביבו.
רבי שבתי לא יכל להתאפק והתפרץ "ישראליק! מדוע לא קיימת את הבטחתך!"
ישראליק הפסיק את לימודו והרים את מבטו בפליאה.
לפתע כבה הנר.
"ישראליק! מה קורה לך! כיצד הינך מתחצף לכבות את הנר בעוד רב העיירה ואביך נמצאים כאן? !"
"לא כיביתי את הנר" השיב ישראליק כשדמעות ממלאות את עיניו.
הרב פנה אליו: "ישראליק, כיבוד הורים היא מצווה גדולה. הבטחת לאביך ללמוד לאור הנר ולשוב הביתה כשהנר יכבה."
"זה בדיוק מה שעשיתי!" השיב ישראליק בדמעות. "הנר דלק ואני ישבתי ולמדתי".
"אך היכן השגת עוד נר? או אולי השמש העניק לך נר גדול יותר?" תבע רבי שבתי לדעת.
""מה עולה על דעתך, רבי שבתי" התפרץ השמש. "הענקתי לו נר קטן בלבד בדיוק כפי שביקשת, ואת יתר הנרות נעלתי היטב".
רק אז הבין הרב שמשהו יוצא מן הכלל אירע. בעוד השמש פילס את דרכו למצוא ולהדליק נר נוסף, אמר רב העיירה לאב הכועס: "רבי שבתי, ישראליק הוא ילד מיוחד. כשהוא למד במסירות רבה כל-כך, קולו המתוק גרם שמחה רבה בשמיים; מלאכים ירדו וסבבו אותו תוך שהם מאזינים לכל מילה. מלאכים אלו נתנו לנר את הכוח לבעור כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו. רק כשאנו הגענו והפסקנו אותו כבה הנר".
מאותו היום ואילך לא הוסיף רבי שבתי להפסיק את בנו מלימודיו. הוא האמין כי בנו הקדוש יגדל ויאיר לעם כולו באור התורה.
ישראליק גדל ולימים התפרסם כרבי ישראל, המגיד מקוז׳ניץ, שלימד תורה לרבים.
ביום השני של חג השבועות, נשרף גר הצדק אברהם בן אברהם על קידוש השם. אין מתאים יותר מיום זה מלהביא בפניכם בקצרה את סיפורו של "הגראף פוטוצקי", שמצא את דרכו אל היהדות ובחר לקדש את שם ה' ברבים במות גיבורים.
פוטוצקי הצעיר היה בן אצולה פיקח, שנשלח על-ידי אביו לפריז כדי להרחיב את ידיעותיו במדעים ובהשכלה. לצד הלימודים וההשתלמויות, בילה פוטוצקי את זמני בטיולים ברחבי העיר, בפארקים ובמקומות הבילוי.
אירע והצעיר המלומד נקלע לבית-מרזח. בעל בית-המרזח היה יהודי מבוגר בעל זקן שיבה, שניצל כל רגע פנוי כדי לשקוד על תלמודו. הצעיר הסקרן שאל אותו לתוכן לימודיו, ולבקשתו ביאר לו הזקן פרשיות שונות מתוך התנ״ך, לצד סיפור מתן תורה ותולדות העם היהודי.
פוטוצקי הצעיר היה מוקסם מהדברים. הוא ביקש לשוב אל בית-המרזח במועד מאוחר יותר, כדי לשוחח עם הזקן בענינים העומדים ברומו של עולם.
הביקורים הפכו תכופים יותר ויותר, ובלבו של הצעיר החל לנקר רעיון מוזר: לנטוש את דת אבותיו, הדת הנוצרית, ולהתגייר כדת וכדין. כשגילה את מחשבותיו באזני היהודי הזקן, נחרד הלה: הוא ידע היטב את העונש שיצפה לאציל הצעיר על מעשה כזה. הוא ביקש להניא את הצעיר ממחשבתו, אך הצעיר היה בשלו.
בטרם יעשה זאת, חשב פוטוצקי, עליו לנסוע לרומא ולהתחקות מקרוב אחרי הליכות חייהם של הקרדינלים ואף האפיפיור עצמו. רק כך, חשב, יוכל לקבל החלטה נכונה. לא חלף זמן רב והוא שב אל הזקן ובקשה אחת בפיו: "ברצוני להצטרף לדת היהודית"!
כשהוא מתרגש מטוהר כוונותיו של הצעיר, כתב הזקן מכתב המלצה לרבה של העיר אמסטרדם – שם לא היתה יד הכמרים תקיפה כל-כך – ובירך אותו בברכות חמות.
באמסטרדם, מיהר פוטוצקי להגשים את משאלת לבו, ונקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם.
גר הצדק התייעץ עם הרב כיצד יוכל להתעלות במעלות הקדושה והטהרה. הרב סיפר לו על אותם בני עליה בפולין ובליטא, היושבים בבית-המדרש והוגים בתורה יומם ולילה. חפץ אברהם להצטרף אף הוא אליהם, ועשה את דרכו לעיר וילנא שבליטא, שם ישב בבית-המדרש ושקד על התורה ועל העבודה.
אלא, שמשפחת פוטוצקי לא נחה ולא שקטה. השמועה גונבה לאזניהם שהבן-יקיר שלהם בגד באמונתם, והם החליטו לעשות כל מאמץ כדי למצוא את הבן ה׳סורר', ולהשיב אותו אל האמונה הנוצרית. שלוחים נשלחו ברחבי המדינה, ותיאור הגראף הצעיר בידיהם; החיפושים קיבלו קנה מידה רחב.
כשראו זאת ראשי הקהילה בוילנא, קראו לאברהם והציעו לו להגר לעיירה קטנה בשם איליה. לשם, האמינו, לא יגיעו המחפשים.
אלא שהמציאות המרה הוכיחה אחרת: באחד הימים השתובב נער פוחז בבית-המדרש; גר-הצדק אברהם, שהדבר חרה לו, הוכיח את הנער. אבי הנער, בחמת-זעם, מיהר אל השלטונות והסגיר את מקום מחבואו של הגראף האבוד.
שבועות של עינויים והתעללויות עברו עליו. הרים וגבעות הובטחו לו אם רק יואיל להכריז על הדת הנוצרית כדת האמת. אם לא יעשה זאת, איימו עליו, הוא יועלה חי על המוקד. אך הצעיר הנחוש סירב בתוקף. הוא הבהיר להוריו כי הוא אכן מעריך את רצונם הכן לסייע לו, אך משגילה את אמת האמונה היהודית, ממנה לא יסור.
היה זה היום השני של חג השבועות, היום בו יובל אברהם בן אברהם, הגראף פוטוצקי לשעבר, אל המוקד בככר המרכזית של העיר וילנא, בטקס רב-רושם.
מנהיגי הקהילה היהודית הזהירו את היהודים שלא לצאת מפתח בתיהם, מחשש לפרעות שיפרצו מיד לאחר ההוצאה להורג. היהודים נשארו בבתיהם, ובתי-הכנסיות שממו מאדם.
האש ליחכה במהירות את העצים. הכמרים ניסו לדבר על ליבו של אברהם, ברגעיו האחרונים, אך אך הוא לא שמע את דבריהם: ראשו היה למעלה מכך. בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו – ה' אחד" זינק הצעיר אל המדורה הבוערת, לעיניהם המשתאות של כל הצופים.
הצוררים לא הסתפקו בכך; הם רצו להינקם ממנו גם אחרי מותו, ולא להביא את אפרו לקבורה. אך אחד מתושבי וילנא סיכן את נפשו, שיחד את אחד התליינים וקיבל חלק מן האפר, אותו טמן בבית העלמין המקומי.
זמן לא רב חלף ואילן רב ענפים גדל מעל לקבר. תושבי העיר הקימו אוהל של ברזל לזכרו, לשם היו יהודי העיר וילנא נוהרים, ומזכירים את שמו בקדושה ובאהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה