מעשה היה בזמנו של הרה״ג חכם אברהם ענתבי הראשון זצ״ל, בסַפָּר אחד שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: 'מדוע באת כל כך מאוחר הרי אפילו לא בנית סוכה', וזירזה אותו מייד לבנות סוכה. אמר לה הספר: 'בואי ונבנה ביחד את הסוכה', וכן עשו.
והנה כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, כעס על אשתו ואשים אותה שכל זה קרה בגללה. אמרה לו אשתו: שמעתי פעם רב שאמר בשיעור כי דם מכה נחשב כמו דם של קרבן עולה. במיוחד אם זה קורה בשעת קיום מצווה. (חולין ז:).
לכן אל תכעס ותאמר במקום זה על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן.
התגבר אותו ספר על כעסו ואמר לה בסדר על כל מכה תזכירי קרבן אחר.
וכך הוא בונה סוכה במהירות ומקבל מכה פה ושם. והיא אומרת לו:
זה קרבן אשם. זה קרבן שלמים. זה קרבן עולה ויורד. זה קרבן מוסף. וכו'.
עד שאמרה את כל הקרבנות.
והנה הגיע אדם זקן לביתו וביקש לאכול דבר מה, ואמר לו הספר שאין לו מה לתת לו לאכול, ואם רצונו לאכול, שילך לרב הגאון חכם אברהם ענתבי. הספר לא הספיק ללכת לבית הכנסת והתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. ולאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לאותו ספר, ואמר לו:
'היה אצלך זקן אחד'? אמר לו הספר: 'כן, ושלחתי אותו אל כבודו'.
אמר לו הרב: 'איך ויתרת לו ושלחת אותו אלי.
זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון. שאל הספר איך זכיתי ובא אלי אברהם אבינו. אמר לו הרב ענתבי.
בא הוא בגלל שהתגברת על כעסך ואמר על כל כל המכות והפציעות שנפצעת ואמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר'.
וכך באמת נחשב לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה