ימי מלחמת העולם השניה, ימי אימי השואה הנוראה. המוני יהודים מנסים להימלט מאירופה הכבושה והבוערת לרוסיה הבטוחה יחסית, אולם לא רבים מצליחים לעשות זאת. גם אלו שזכו לעלות על הרכבת, לא תמיד הגיעו ליעדם בחיים. החיים ברוסיה היו קשים מנשוא ליהודים, אולם שם היה סיכוי לשרוד בחיים.
על אותם ברי מזל שהצליחו לעלות על הרכבת האחרונה שחצתה את הגבול מליטא לרוסיה, נמנתה קבוצת בחורים מישיבת טלז שבליטא, וביניהם רבי חיים שטיין שהקים בקליוולנד את ישיבת טלז, ע״ש הישיבה שנחרבה בליטא. הנסיעה ברכבת מתישה ומייגעת נמשכה ימים ארוכים. למרבה הצער לחלק מהבחורים היתה זו הנסיעה האחרונה בחייהם, שכן לא כולם שרדו את תלאות הדרך. חלקם מצאו מותם בנסיעה מתשישות, רעב ומחלות, וחבריהם קברו אותם בתחנות הביניים על אם הדרך. מקום קבורתם לא נודע.
"חברים יקרים", עורר אחד הבחורים את חבריו, "שמתם לב, כי הלילה הוא ליל ראשון של חנוכה?" הם אכן שמו לב, אבל לא היה באפשרותם לעשות הרבה. מנורת חנוכה לא היתה בהישג יד, ועל שמן זית זך איש לא חלם.
אבל כיצד אפשר להעביר את ימי החנוכה בלי מצוות ההדלקה? לא בא בחשבון. הפעילו בחורי הישיבה את מוחם, והגיעו לכלל פתרון. בכל עצירה של הרכבת, יירדו בחורים וינסו ללקוט מעט שמן מכונות מגלגלי הרכבת. את השמן יאצרו בכוסית קטנה, ופיסת בד שתיגזר מבגדו של אחד מהם תשמש כפתילה. גפרורים נמצאו באמתחתם, והרעיון נראה היה בר ביצוע. ואכן כך היה. כאשר עצרה הרכבת בתחנה, ירדו הבחורים ואגרו מעט שמן מגלגלי הרכבת במאמצים מרובים. עם רדת החשיכה טבלו פיסת בד בכוסית השמן, והבעירו את הנר בברכה. אמנם היה זה נר אחד ששימש עבור כולם, אך די היה בו, באותו נר בודד, בכדי להבעיר בליבותיהם את אש החג. אור גדול זרח בלבבות השבורים, וזכרונות מתוקים מימי החג השלווים בשנים שעברו, הציפו את כל החושים. המחזה המופלא חזר על עצמו בכל לילה. בכל לילה מימות החנוכה התאספו הבחורים והדליקו נר בודד בדמעות של אושר ושמחה, לקיים בו את מצות החג. כך בכל שבעת הלילות הראשונים של החג, אך לא בלילו האחרון. ומדוע? משום שביום השביעי של חנוכה, בשעת אחר הצהריים, כאשר הרכבת עצרה בתחנה, ניסו הבחורים ללקט שמן מגלגלי הרכבת ולא עלה בידם. מזג האויר היה מקפיא ממש, עשרים מעלות מתחת לאפס. ובמצב שכזה, כל נוזל הופך לקרח. גם השמן שעל הגלגלים קפא והתגבש, ובחורי הישיבה לא הצליחו להמיס, ולו טיפה אחת.
מאוכזבים וקפואים, עייפים ורצוצים שבו הבחורים אל הקרון, והתכוננו, בפעם הראשונה, לוותר על מצות ההדלקה. לא מרצון, כמובן, אלא מאונס גמור. ובכל זאת, לאחר שהמשימה צלחה בידם במשך שבעת הלילות הקודמים, קיננה בהם תחושת אכזבה עמוקה. אחד אחד נרדמו הבחורים עטופים בצערם כשדמעותיהם יבשות על לחיים. חוץ משני בחורים, שהחליטו כי אי אפשר לישון סתם כך בלי להדליק את נר החנוכה. נכון, אי אפשר להדליק נר של ממש, אבל אפשר להדליק את נר הנשמה, ולהאיר את הלבבות.
"נשב ונדבר מענייני החג” נדברו שני הבחורים, "ויקויים בנו 'ונשלמה פרים שפתינו', הלא רבותינו (במדבר רבה י״ח כ״א) דרשו פסוק זה, שהתפילה תעלה לרצון במקום הקרבנות. אולי יפה כוחו של כלל זה גם לגבי מצות הדלקת הנרות, ובדברינו אודות אור החג יעלה לנו כאילו הדלקנו את נרות החנוכה!" אמרו. ואכן, בחשכת הקרון, בעוד כל הבחורים נכלים את שנתם, ישבו שני הבחורים, שאחד מהם נודע לימים כרבי חיים שטיין, ושוחחו על ענייני החג.
הקור חדר לעצמותיהם, העייפות איימה להכריעם, אולם הם חשקו שפתיים ונלחמו. הם חיזקו עצמם, התעודדו, והמשיכו לשוחח על מהות חג החנוכה ומצוותיו. מסביב נמו הבחורים שנתם מכונסים בעצמם כשאותות ייסורים על פניהם, נלחמים הם בקור ובעייפות, משוחחים על הנר שאיננו ועל המצוה שלא זכו לקיים. שעת חצות חלפה לה מכבר, והבחורים חשו התעלות עצומה. הנה, עוד מעט יעלה השחר, והם יחתמו את הלילה בחותם של מסירות נפש על הבערת אור החנוכה בלבבות דוויים וסחופים.
ופתאום נפתחה דלת הקרון, וראשו של איכר מגושם הציץ מבעד לפתח. שני הבחורים הציצו בו בתמיהה. לראשו חבש האיכר כובע קש רחב שוליים, ומבט מוזר נשקף מעיניו. האיכר עבר בין הספסלים, כשהוא מביט לצדדים וממלמל: "ישנים, ישנים". לפתע נעצר ליד שני הבחורים המשוחחים, נעץ בהם מבטו ושאל: "אתם לא ישנים?" שני הבחורים נצמדו זה לזה באימה. מאין צץ המטורף הזה? ומי יודע מה הוא עלול לעשות? וכמו לאמת את חששותיהם, הושיט לפתע האיכר לעברם אגרוף קמוץ. "הנה, הוא עומד לעשות בנו שפטים" נקשו שיניהם של הבחורים באימה, או אז פשט האיכר את אגרופו מול עיניהם. על כף ידו נח לו נר, נר של ממש! "אתם זקוקים לנר?" שאל, ובלי להמתין לתשובה תקע בידיהם את הנר, הסתובב ונעלם.
"מהר, מהר. עוד מעט יעלה השחר, עוד מעט לא נוכל להדליק אפילו בדיעבד" נרעדו הבחורים. "מהר, נדליק את הנר". הם רצו אל החלון, הניחו את הנר בידיים רועדות, אחד מהם אחז בגפרור, עיניו זלגו דמעות רותחות, והוא בירך בקול רוטט את ברכות ההדלקה. מבעד למסך הדמעות התבוננו הבחורים חליפות בשלהבת המרצדת, בחבריהם הרדומים, ובשחור הלילה שנשקף מבעד לחלון. אח, עוד מעט והשחור הזה יתפוגג, אורו של היום השמיני יפציע באופק, והם יוכלו להתברך בליבם. הם הקפידו על הדלקת הנרות בכל ימי החנוכה! דקות מספר חלפו, והבחורים נרגעו מעט מההתרגשות שאחזה בהם. עתה התפנו לדון בשאלות כבדות המשקל, שעלו מאליהן: מאין צץ לו האיכר הלזה? ומדוע שיהיה בידו נר? וגם אם יש ברשותו נר מצרך יקר מציאות בעתות מלחמה מדוע שיציע להם אותו סתם כך, בלי לבקש תמורה?
לאורו של הנר המרצד, החליטו הבחורים: "הבה ונחפש את האיכר המוזר. לפחות נודה לו על סיועו האדיב. אולי גם נציל מפיו את הסיבה לכך שהחליט לפנות דווקא אלינו ולהציע לנו נר". הם יצאו מהקרון והחלו לשוטט בין קרונות הרכבת תוך חיפוש אחר דמות המזכירה את דמות אותו איכר מגושם. אך לשווא. בכל הקרונות לא נמצאה הדמות המיוחלת. האיכר, שקודם לכן הופיע במלוא הדרו, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה! מעשה מופלא זה סיפרה הרבנית וינברג, בתו של רבי חיים שטיין, כפי ששמעתו מפי אביה.
הרבנית וינברג הוסיפה וסיפרה, כי אביה הגדול כתב יומן מפורט, ובו תיאר את כל תלאות המלחמה ואימיה, כפי שעברו עליו, אולם הוא לא היה מוכן לפתוח את היומן, לא לעיני עצמו וגם לא לעיני בניו ונכדיו. הוא החליט לטמון עמוק בליבו את אימי המלחמה, ולא לתת להם דרור. "אף אחד מאיתנו אינו יודע מה בדיוק כתוב שם, מכיוון שאבא אינו מוכן לספר ולדבר על מה שעבר עליו שם, בשנות התופת", אמרה הרבנית, "אולם את הסיפור הזה אני מכירה היטב, על אף שהוא אינו מופיע ביומן. וזאת מכיוון שבכל שנה באחד מלילות החנוכה, אבא מספר סיפור זה לפרטי פרטיו, באותו אופן בדיוק".
"בכל שנה קם איזה תלמיד ושואל: 'הרב, האיכר הזה היה אליהו הנביא? !', ואבא משיב: 'אני לא יודע, זה היה הסיפור. אני לא יודע, אבל כך היה!"' הסיפור הזה הפליא אותי, והחלטתי לנסות ולבדוק אותו בעצמי.
כאשר נודע לי שאחד ממכריי נוסע לקליוולנד שבארצות הברית, הצעתי לו לסור לעיירה טלז, הנמצאת במרחק נסיעה קצר מקליוולנד, ולהתברך מפיו של רבי חיים שטיין. כאשר הביע הלה נכונותו לנסוע ולהתברך מפיו של רבי חיים שטיין, ביקשתי ממנו לשאול אותו את השאלה הבאה: "האם המעשה המופלא ההוא ברכבת הרוסית אכן היה? וא״כ, האם אותו איכר היה אליהו הנביא?" כאשר שב ידידי ארצה, סיפר, כי על השאלה הראשונה השיב רבי חיים שטיין בחיוב, ואף אימת את פרטי המעשה, כפי שהיו ידועים לי קודם.
ועל השאלה השניה, האם היה זה אליהו הנביא, השיב רבי חיים שטיין כך: "אני בן למעלה מתשעים, ועדיין לא זכיתי להבין מה זה גילוי אליהו. אבל אני יודע דבר אחד, אותו ראיתי בחוש. אני יודע, שכאשר הקדוש ברוך הוא רואה שיהודי רוצה לקיים מצוה במסירות נפש הוא עוזר לו מאוד!"
ורבי חיים שטיין חידד את דבריו: "תגיד למרצה ההוא מירושלים, שכשהוא מספר את הסיפור שלי, שיצעק ברבים, בקול גדול, הקדוש ברוך הוא עוזר מאוד מאוד למי שמוסר נפש!" (דרך עץ החיים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה