עת התקדש החג. ליל הסדר פרש את כנפיו ועימו תחושת התעלות והתרוממות הנפש. הן לילה זה מקודש ונעלה הוא מלילות השנה. בבית זה, ביתו של הגביר, כמו שאר בתי העיר, הודלקו נרות החג הבוהקות באורן. הניקיון בהק ונצץ מכל פינה ועבר, ושולחן הסדר היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת ערבית של החג, שאחריה יסבו לעריכת ה׳סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר. אך יחד עם זאת, היו עיניו של הגביר מפיקות עצב ואי שביעות רצון. ארשת צער ניבטה מפניו. רגיל היה כי בליל הסדר אורחים רבים יסבו על שולחנו, ואילו השנה חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל הסדר הורגש בעליל וגרם לו לאי שביעות רצון. הוא נשא תפילה חרישית מליבו שישלח לו ה' אורחים הגונים לחג, למרות השעה המתאחרת. . .
עשיר גדול היה הגביר ובעל צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים. השנה היה מזג האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי אורח מהדרכים. כך הגיעו ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים או אורחים שיוזמנו לסעודת החג.
דפיקה בדלת הקפיצה את בעל הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי הנוקש בדלת אינו אלא אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. "איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה׳סדר'?". "ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש והוא רעד מקור. בעל הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, "בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי, אין צורך להחליפם!" "רצונו של אדם כבודו", הפטיר הגביר כשהכל תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכל סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי. האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית.
בני הבית הבחינו בעובדה כי בעל הבית מרעיף כבוד רב על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. תמיהתם של בני הגביר גברה שבעתיים, אך הם לא הביעו את זאת בקול רם. מיד עם תום התפילה פנו כולם לעריכת הסדר.
"מגיד", הכריז בעל הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסויים נדמה היה שהזר פשוט ישן. כשהגיע זמן שולחן עורך, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נגס בכל פה, הושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אכל ושתה לשובעה, וביקש עוד ועוד. בעל הבית באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו כבתחילה. סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני הבית. מה זה ראה לו אביהם לכבדו? זאת לא יכלו להבין.
לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת המזון, פתח בעל הבית את פיו. ופנה אל המסובים: "ּבָ נַ י!", אמר, "מצווים אנו בלילה קדוש זה לספר ביציאת מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים שקורים לנו הם למעשה יציאת מצרים פרטית". הוא בחן בקפידה את פני המסובים ומיד פתח בסיפור יציאת מצרים האישית שלו:
הגביר סיפר על יציאתו למסע לצורך עסקיו עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלגים עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. ותאר איך עברו לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. "המצב נראה היה חסר תקווה", המשיך הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו למקור האור והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למאורה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. "כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא היטה אוזן לתחנוניי. את עיני נשאתי לריבון העולם בתחינה ובקשה שיחוס וירחם עלי ויצילני ואת חברי ממצוקתי. "ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: 'עיזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת ידו וצדקותיו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'. "עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך המלך.
ואם רצונכם לדעת מיהו מצילי", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת המזון". בני הבית שישבו כל העת מרותקים לסיפור שהתחדש להם זה עתה, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך לתדהמתם הוא היה. . . ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן ונעלם. יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם. לאחר החג, כשפתחו את צרורו של האורח, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו את שרשרת זהב, השעון וסכום הכסף שנגנב מהגביר ע״י השודדים. "ייתכן וזכיתי לגילוי אליהו הנביא בפעם השניה" הרהר הגביר בינו לבין עצמו, והודה לה' על ניסיו ונפלאותיו, ועל יציאת מצרים הפרטית שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה