סיפורי ט״ו בשבט
הרב נתנאל יוסיפון
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
לאכול ולחיות
שנה אחת בט״ו בשבט שהה בעל 'חידושי הרי״מ' אצל מורו ורבו – רבי מנחם מנדל מקוצק. אמר רבי מנחם מנדל לחידושי הרי״מ: "אמור דבר תורה לכבוד היום". נענה חידושי הרי״מ, והתפלפל ארוכות בהלכות מצוות התלויות בארץ ובאילן.
לאחר שסיים את דברי תורתו, נאנח רבי מנחם מנדל אנחה עמוקה ואמר: "לו היינו זוכים להיות עכשיו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת בשדות ולהתבונן באילנות, כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול".
(ילקוט החכמה)
הפירות המרפאים
הצדיק רבי דוד בידרמן מלעלוב, מראשוני האדמו״רים שעלו לארצנו הקדושה, היה רגיל לערוך לחסידיו בט״ו בשבט 'שולחן' מיוחד עם פירות ארץ ישראל. ביום זה הראה את כוחו הגדול לחולל ישועות, בציינו שיום זה מסוגל לישועות, מפני ש״כשם שהאילן מתברך בפירותיו, כך ישתבח האדם בפירותיו".
בט״ו בשבט שנת תרע״ו, עת השתוללה 'מלחמת העולם הראשונה', ובירושלים מתו המונים במגיפות וברעב, ישב רבי דוד כהרגלו ל׳שולחן' הפירות, אך מאימת המגיפות לא הופיע איש.
והנה נפתחה הדלת, וילד קטן ממשפחת אחד החסידים נכנס וסיפר לרבי דוד, שאביו וכל משפחתו נפלו למשכב וקיצם קרוב.
פרץ רבי דוד בבכי ופנה בתפילה לה': "ריבונו של עולם, שִׂמחתי בחגה של ארץ ישראל הושבתה, אנא אמור די לצרותינו". לאחר התפילה, התאושש רבי דוד, הושיט לילד פרי מפירות ה׳שולחן' ואמר: "קח פרי זה לביתך, ובטוח אני שבזכות פירות ט״ו בשבט, יזכה אביך לראות ממך פירות".
ואכן, פירות ארצנו הקדושה פעלו את פעולתם, והמגיפה סרה מהבית.
אבני זיכרון
מעשה ברבי יצחק אייזיק מספינקה, שערך בליל ט״ו בשבט 'שולחן' פירות גדול לחסידיו. המוני חסידים התקבצו ל׳סדר' בבית המדרש והרבי דרש בפניהם על מעלתה של ארצנו הקדושה. הרבי היטיב לתאר את קסמה וקדושתה של ארצנו, ודבריו היו מלאים כיסופים וגעגועים, עד שלרגע קט התנתקו החסידים מספינקה וצרותיה וחשו את עצמם בארצנו הקדושה. באותה שעה, שרתה בבית המדרש אווירה של גאולה.
הרבי מסיים את דרשתו, נוטל פרי חדש מערימת הפירות בקערת הכסף, ומתחיל לברך בכוונה גדולה ברכת שהחיינו. המוני החסידים עוקבים אחריו בנשימה עצורה, ומרגישים כאילו הם שותפים למצוות הבאת הביכורים לבית המקדש.
והנה, לפתע, התנפצה זגוגית החלון הגדול בבית המדרש, ושתי אבנים גדולות נחתו במרכז השולחן. הגויים, אדוני הארץ, התקשו להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם, וזרקו להם כמה אבנים, כדי להזכיר להם – מי בעל הבית האמיתי במקום.
רוחם של החסידים נפלה, אך עיניו של הרבי הפיקו רוגע ושלווה, והוא המשיך לברך – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אמן, שאגו החסידים, אך בליבם תמהו – וכי על תקופת הגלות הקשה עלינו לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה?
פתח הרבי ואמר: "בני היקרים, אכן על האבנים שהושלכו לעברנו, אנו מברכים שהחיינו. . . לזמן הזה. לכל מצווה ומצווה יש זמן, שבו מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. עניינו של ט״ו בשבט הוא לעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל ולגאולה העתידה.
כאשר אנו מרגישים את חשכת הגלות הנוראה, מתעוררת בליבנו ערגה גדולה לארץ ישראל. אם כך, חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא, ששלח כמה 'שקצים' עלובים להזכיר לנו את חשכת הגלות ולעורר בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה ולגאולה העתידה".
והשב פירות לארצם
הצדיק רבי יוחנן מרחמסטריווקא הקפיד לברך כל השנה על יינות מארץ ישראל. בט״ו בשבט הידר וערך 'שולחן' מיוחד מפירות ארץ ישראל, כמנהגם של רבים מצדיקי תנועת החסידות.
בנו, רבי נחומצ׳י קיבל ממנו את חיבת הארץ, ואף תחת הרדיפות הקשות של השלטון הסובייטי העריץ, שקד להעלות על שולחנו בט״ו בשבט מפירות שבעת המינים, כדי לזכור ולהתגעגע לארצנו הקדושה.
לימים, זכה לעלות לירושלים, והיה עורך בט״ו בשבט עם חסידיו 'שולחן' מלא בפירות שבעת המינים וגידולי הארץ, מתוך התרגשות גדולה ודמעות של הודיה לה' על שזיכנו לעלות מהגלות ולאכול מפריה של ארץ חמדה.
הפרי המחבר
סיפרה הגברת מחפודה מנתניה: אבי ז״ל היה ידוע במרוקו כאוהב הארץ. באותם ימים, באו למרוקו במחתרת שליחי עליה מהארץ, אך סכנה גדולה הייתה לארחם בבית.
פעם, בט״ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף – את השליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו״ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו ממנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.
פלח הכיסופים
סיפר סבי ר' דוב יוסיפון זצ״ל: בילדותי זכיתי ללכת עם אחי אברהם לגן דתי ציוני באוקראינה. בגן למדנו עברית, חקלאות וספגנו אהבת הארץ לרוב. והנה, בהגיע ט״ו בשבט, הובא לגן אוצר: תפוז אמיתי מארץ ישראל. בשבילנו הילדים היה זה מאורע גדול, אך כמובן כל ילד קיבל רק פלח אחד מהתפוז המופלא.
אני ואחי נטלנו את הפלח לביתנו, ובמשך שבועות נגסנו ממנו בכול יום נגיסה קטנה, ובליבנו כיסופים לארצנו הקדושה. לאחר שנים, זכינו לעלות לארץ, והנה למרבה הפלא ראינו נערים אוכלים תפוזים שלמים!
בשבילנו היה זה חידוש גדול. אשרינו שזכינו לשפע כה גדול בארצנו.
עצים מספרים
מיהו שומר הפרדס?
מעשה ונזדמן מרן הראי״ה קוק זצ״ל לזכרון יעקב. באו ואמרו לרב: "רבנו, פרדסן פלוני מבקש לעקור פרדסו כדי לבנות עליו בית". רץ ובא הרב אצל אותו פרדסן ואמר לו: "אילנות אתה מבקש לעקור? לא תהא כזאת בארץ ישראל!" עמד כל אותו היום ולא הניח לפועלים לפשוט יד באילנות. אמרו: לא זז משם עד שהבטיחו הפרדסן, שלא יעקור פרדסו.
(מלאכים כבני אדם עמוד 240)
נטוע בקרקע וראשו בשמים
סיפר הרב זאב גולד זצ״ל: בחגיגת מטעים בשרון, נתכבד מרן הראי״ה קוק בנטיעה הראשונה. כשקם והלך לנטוע התרגש מאד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש. כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחתו, והתכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש.
כששאל אותו אחד המקורבים לפשר התרגשותו המיוחדת, השיב הרב ואמר: "נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אינה פעולה חקלאית רגילה. זוהי התדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה".
(מועדי הראיה, שירת האילנות)
הם שבו לגבולם
סיפר הרב שמואל אליהו בשם הרב של מחוז בורדו בצרפת: כידוע, בבורדו ישנם גפנים מיוחדים, שמענביהם מייצרים את יין 'בורדו', המפורסם בכל העולם באיכותו וטעמו. מסורת עתיקה העוברת מדור לדור בקרב תושבי בורדו הצרפתים מספרת, שאבות אבותיהם של הגפנים הללו הובאו לבורדו לפני כאלפיים שנה על ידי הרומאים ששבו מהמלחמה בארץ ישראל.
כשביקש הברון רוטשילד להקים תעשיית יין במושבות הראשונות בארץ, נזכר במסורת זו, והביא ייחורי גפנים מבורדו לארץ. והנה פלא, לאחר שהחלו הגפנים להניב פרי בארץ, הכתה מכת 'קימחון' את הגפנים בבורדו ותעשיית היין במחוז ספגה מכה אנושה. בעקבות זאת, חובבי יין בורדו החלו לצרוך את יין ארץ ישראל ששב לגבולו.
מאז, תעשיית היין בעולם הולכת ויורדת, ואילו יינות הארץ הולכים ועולים וזוכים במדליות זהב עולמיות. כך מתקיימים דברי חז״ל (רבנו יונה ברכות לז ע״ב), שמוזגים מים ביין של ברכת המזון בברכת הארץ, להודיע שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק.
געגועי האדמה
פירות הארץ הם סימן הגאולה, כפי שנאמר "ופריכם תישאו לעמי ישראל", "אין לך קץ מגולה מזה". ואכן – במקומות רבים בארץ חיוו המומחים את דעתם, שהחקלאות לא תצליח, ובכל זאת - החקלאות היהודית פרחה ושגשגה.
פירות הארץ הם גם הסימן להשגחת ה' עלינו בזמן הגלות. את הקללה – "ושממו עליה אויבכם", מפרשים רבותינו (רש״י ויקרא כו, לב) כסימן טוב לישראל, שהארץ לא תיתן פריה לגויים ותשמור אמונים לבניה.
בימינו התקיימו בפירות שני הסימנים: סימן הגאולה וסימן הגלות. כשגוש קטיף (ומדבר סיני) היה מיושב בידי יהודים, הוא הפך ממדבר שממה לגן עדן של חקלאות. גם הערבים שעבדו בפלא החקלאי הזה הרוויחו את לחמם בכבוד. הירקות שגדלו שם היו באיכות גבוהה ושווקו ברחבי העולם כולו.
כאשר גורשו היהודים מהגוש, הציע מזכ״ל האו״ם סיוע כלכלי לערבי עזה, על מנת שירכשו את החממות מהיהודים. הצלחתם של הערבים בחממות הייתה מובטחת, שהרי הם עבדו בהם שנים רבות כפועלים, והכירו את כל הדשנים, שיטות הגידול והידע החקלאי הרב שנצבר במקום במהלך השנים.
אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות: הערבים קיבלו את החממות המצליחות, וניסו לגדל בהם ירקות באותה דרך שהיהודים גידלו במשך עשרות שנים, אך ללא הצלחה. החרקים באו באלפיהם לחממות ומילאו את הירקות עד בלי הכר. הערבים הרימו ידיים והאדמה הפסיקה לתת פריה לאויביה, וכך התקיימה ההבטחה – "ושממו עליה אויביכם". הארץ ממתינה ומתגעגעת לבניה.
אדמת קודש היא
סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט״א: ערבי אחד זרע ירקות בשטח אחת הגינות (לשעבר) של אחד מבתי הכנסת ההרוסים בגוש קטיף. הגינה סביב בית הכנסת הייתה ישרה. האדמה דשנה, הטפטפות נשארו. החליט הערבי להשקיע שם, וזרע ירקות לפי כל כללי הידע החקלאי שרכש בעת עבודתו אצל היהודים. להפתעתו הרבה, השתילים במקום לא הצליחו. כל השתילים צמחו ואחר כך נפלו. ניסה גידול אחר, אך גם הוא צמח ונפל. ניסה שיטות גידול אחרות, החליף דשן, החליף ריסוס, אך הבעיה חזרה על עצמה.
והנה, באחד הלילות בא אליו בחלומו אדם אחד ואומר לו: דע לך, האדמה הזו היא אדמת קודש. עכשיו - הירקות שלך נופלים, אך אם תמשיך לגדל ירקות בשטח בית הכנסת - גם ילדיך יפלו.
נבהל הערבי מהחלום, התקשר למעסיקו היהודי מהתקופה שלפני הגירוש, הבטיח שלעולם לא יגע במקום הקדוש הזה, וביקש שהיהודי יתפלל ויברך את ילדיו שלא ימותו. האדמה תבעה את עלבונה.
הדקל המפתיע
בעת שהוקם היישוב 'מצפה יריחו' השוכן בלב המדבר, רצה אחד התושבים לנטוע במקום מטע תמרים. הגיעו למקום מומחי חקלאות, בדקו את השטח ופסקו – העצים כאן לא יצליחו.
פנה אותו תושב לעסוק בתחומים אחרים, אך החליט לנסות ולנטוע דקל אחד ליד ביתו. והנה פלא, העץ צמח והניב. . . כמות עצומה של תמרים. כה רבים התמרים, עד שבכל ערב ראש השנה, גודדים את התמרים, ונערי היישוב מחלקים אותם לכל משפחות היישוב בברכת שנה טובה ומתוקה.
כך ניצב העץ בלב היישוב, כאות וסימן להתגשמות הנבואה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל".
כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. מעשה באדם אחד שהיו לו ארבעה בנים, רצה האב שבניו יחכימו ולא ישפטו את הדברים הנקרים להם בחיים בצורה פזיזה ומהירה. מה עשה אותו אב? שלח את בניו אל העיירה הרחוקה ביותר ממקום מגוריהם וציווה עליהם ללכת אל מתחת לגשר ולהתבונן בעץ הבודד הגדל שם ולחזור ולספר לו מה ראו.
הבן הראשון נשלח בחורף.
הבן השני נשלח באביב.
הבן השלישי נשלח בקיץ.
הבן הרביעי נשלח בסתיו.
לאחר שחזרו כולם, אסף האב את ארבעת בניו וביקש מהם לתאר לו מה ראו. הבן הראשון תיאר בפניו את העץ היבש המצולק והמכוער שראו עיניו. הבן השני תיאר את העץ מלא ניצנים ירוקים והרבה הבטחות מסתתרות בהם. הבן השלישי לא הפסיק להתפעל ממראה העץ הפורח והמשכר בריח המתוק של הפריחה, - יופיו כבש אותי סיכם הבן. הבן הרביעי תיאר בפני האב את העץ הכורע תחת עומס הפירות הבשלים שכולם הבטחות ומימוש התקוות.
הקשיב האב לבניו ובאותה דממה שהם הקשיבו למוצא פיו פתח ואמר- כולכם צודקים, כל אחד מכם ראה את העץ עונה אחת מחייו, אבל עיניכם הרואות כי אי אפשר לשפוט את העץ ואיכויותיו על פי עונה אחת בלבד. אף האדם כך שהרי נאמר "כי האדם עץ השדה" מהות האדם וחייו ניתנים למדידה רק כאשר הוא משלים את עונות חייו.
אם תוותרו על החורף, תפסידו את הבטחת האביב, היופי של הקיץ והציפייה לסתו. אסור לנו לתת שכאב של עונה אחת יהרוס את ייתר העונות, אין לשפוט את החיים על פי כאב של עונה אחת, תמיד, אבל תמיד בסוף העונה הקשה יבואו ימים טובים יותר שיגשימו עבורנו את ההבטחה והתקווה, סיכם האב דבריו.
- ומאחר ואנו עומדים בפתחו של חג הפסח, חשוב שנדע שחג זה מקפל בתוכו גם את הכאב, הסבל, ההבטחה וממוש התקווה, כל זה בתנאי שנמשיך לספר את הסיפור ולקיים פסח כהילכתו. סיכם האב את דבריו.
שמיכות לאתרוגים
נכתב על ידי: יאיר קלי
אבא שלי ממקימי בית מאיר, אמר, שלהקים מושב, זה לטעת עצים. הוא נטע שם עצי אתרוג. עצי אתרוג סובלים מאוד בחורף, אבל אבא שלי דאג להם ופינק אותם.
אותנו, שלושת ילדיו, הוא ריכז במיטה אחת וכיסה אותנו בשמיכה אחת, ושתי שמיכות הוא לקח למטע האתרוגים וכיסה בהן את העצים.
חורף 1948. ירושלים במצור, שיירות אספקה הותקפו שוב ושוב על ידי הערבים. קורבנות, אוטובוסים שרופים בצידי הדרך. . שיירות חדלו להגיע לירושלים.
מחסני המזון בעיר התדלדלו והתרוקנו מדי יום. אספקת החשמל צומצמה עד למינימום. אספקת המים נפגעה קשות כתוצאה מפיצוץ תחנות השאיבה לעיר.
ירקות ופירות טריים כבר לא ניתן היה להשיג, שוק מחנה יהודה התוסס והשופע התרוקן מהערמות הססגוניות של הפירות והירקות למיניהם. רחובות השוק היו ריקים, ו. . . . נקיים. בעלי החנויות עמדו בפתח חנויותיהם המרוקנות, צופים בדאגה על העוברים ושבים המועטים.
למרות המצב המשכנו ללכת לבית ספרנו "למל". המורה לטבע, ד״ר פרלמוטר הידענית הסבירה לנו שלאור המצב עלינו לחפש דרכים לספק לעצמנו ירק טרי החיוני כל כך לבריאותינו. . . . כלורופיל, היא הסבירה: חשוב מאוד!
הציעה שנחפש במטבח בבית בצל יבש, או כזה שהתחיל לנבוט ונשתול אותו בגינתינו או בעציץ ויצמחו לנו עלי בצל ירוק. . נקטוף כמה מהם ועלים חדשים יוסיפו לצמוח.
כן הציעה למצוא פקעת סלרי, או אפילו חלק פקעת, נשתול, נשקה ויצמחו לנו עלים חדשים שנוכל לקטפם שוב ושוב.
בשיעורי הטבע מורתנו המצוינת לקחה אותנו לסיור בסביבה, חיפשה מגרשים ריקים בין הבתים. כל שטח בלתי בנוי היה מכוסה במרבד צפוף של עשבי בר רעננים וירוקים שגדלו במהירות הודות לגשמי ברכה שירדו באותו חורף בירושלים.
המורה התכופפה, תלשה צמח רענן שעליו הרחבים היו בצבע ירוק כהה ועמוק.
כשהיא מחזיקה בעלים ומראה אותם לכולנו, הסבירה: זוהי חלמית, בערבית כובזה, וזה ניתן לאכילה ללא חשש. המליצה לנו שנצא ללקט עלי חלמית, נביאם הבייתה, נשטוף אותם היטב ( כשהמים במשורה ) וניתן לבשלם בכל מיני צורות, כתחליף לתרד. "אין לנו ברירה" הסבירה המורה והוסיף: כדי להרוות צימאוננו בשדה קטפה והראתה לנו פרח קטן צהבהב הנקרא חמציץ, שגבעולו דק עגול ועסיסי. אמרה שנוכל למצוץ וללעוס את הגבעול החמצמץ והמרווה.
והנה אחותי ימימה ואנוכי מוצאות עצמנו משוטטות ברחובות הסמוכים, פושטות על כל חלקה ירוקה, קוטפות מלוא חופניים עלי חלמית טריים ורעננים. מלאנו את שקי הבד, עם ידיות שהבאנו מהבית ( מעשה תפירת בית משאריות בדים ) ושבנו הבייתה בשמחה עמוסות שלל מרהיב של שפע חלמית.
כך עלו על שולחנינו מעדני חרום: אורז מבושל עם עלי חלמית. כופתאות ירק מטוגנות מחלמית קצוצה ועוד.
בערב כששאל אבא ממה עשויות הכופתאות הבאנו בפניו את המתכון:
עלי חלמית קצוצים.
קמח או עמילן.
בצל קטן.
מלח.
מעט שמן.
בתוספת "אין ברירה"
אבי חייך ואכל בהנאה.
אתרוג בט״ו בשבט
ר' זלמן מביט באתרוג ומתחיל לגעור בילד: "הלוא אמרתי לך לא לגעת בארגזים אחרים. וכי חשבת שאמכור לך אתרוג שכזה בכמה פרוטות? ! . . ."
עוד בסיפורים ושירים:
אתרוג בט״ו בשבט
אבנים כתזכורת
ביכורי תודה
סודו של העץ
שירי טו בשבט
אווירה חגיגית מורגשת בשוקי ירושלים לקראת ט״ו בשבט. דוכנים עמוסים פירות צבעוניים נראים בכל פינה, ותושבי העיר קונים בשמחה, מתוך חיבת ארץ-ישראל, כדי לתת שבח והודיה לקב״ה על טובו ושפעו.
בבית-מדרשו של רבי שלמה מזוועהיל, בשכונת בית-ישראל בירושלים, נערכת סעודה חגיגית לרגל היום. על שולחנו מועמסות זו אחר זו קערות וסלסילות מלאות מיני פירות מרהיבי עין, בצבעים מגוּונים, ואף ריבת אתרוגים משובחת שהוכנה בידי אשת אחד החסידים.
האדמו״ר מתיישב על מקומו ומתחיל להתבונן בפירות. השאלה באיזה פרי לבחור לברכת 'בורא פרי העץ' היא עניין הלכתי מרתק, ואכן, לאחר הרהור קל הרבי בוחר פרי, מברך עליו בכוונה רבה וטועם. לאחר מכן הוא מחלק את הפירות בין הנוכחים.
בתוך כך נכנס לבית-המדרש ילד חביב כבן עשר. הנער מוּכר לנוכחים, בהיותו מתגורר בסביבה ומבקר תכופות בבית-המדרש, ונהנה לצפות באירועים המתרחשים בו, כמו ה׳טיש' המסורתי של האדמו״ר.
הצדיק מסמן לילד להתקרב. נרגש פוסע הילד אליו והרבי שואל אותו: "ריבת אתרוג כבר טעמת?".
הילד משיב בשלילה, והרבי מגיש לו כף מריבת האתרוגים ומורה לו לברך ולטעום. לאחר שהילד טועם אומר לו הצדיק: "היודע אתה כי סגולה גדולה היא לאכול אתרוגים בט״ו בשבט? – בראש-השנה לאילנות נידונים הפירות ונידון גם האתרוג שיזכה להשיג כל אחד ואחד. לכן אנו מתפללים היום על האתרוג של חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שיהיה יפה ומהודר".
הילד חוזר למקומו, ובחלוף ט״ו בשבט הוא שוכח את הדברים לגמרי.
חודש תשרי מגיע, ועמו שוק ארבעת המינים, עם כל המולתו ותכולתו. גם כאן סובבים נערי ירושלים בין הדוכנים ועוקבים אחר הנעשה. הם צופים בסוחרים המכריזים בקולי קולות על סחורתם, וביהודים מדקדקים במצוות הבודקים בעין בוחנת את ארבעת המינים, שיהיו בתכלית ההידור.
באותה שנה מתמלא הילד האמור ברצון עז לאתרוג מהודר ויפהפה משלו. בשנים הקודמות בירך על ארבעת המינים של אביו. הוא יודע שפרנסת אביו דחוקה ביותר, ואך בקושי הוא יכול לקנות לעצמו את ארבעת מינים, אולם החשק הגדול שהתעורר בליבו גובר והולך, ולבסוף הוא מגלה לאביו את מבוקשו.
שומע האב את דברי הילד, וליבו מתרונן לנוכח חיבת המצווה הממלאה את לב הילד. מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לממן אתרוג מהודר בעבור בנו, אך הוא מוציא מכיסו כמה מטבעות ונותנם לילד, בתקווה שיצליח למצוא אתרוג בכסף הזה.
הילד מודה בחום לאביו ורץ בהתרגשות לעבר חנות האתרוגים הידועה של ר' זלמן זוננפלד. כשהוא מתייצב בין הלקוחות גוחן אליו ר' זלמן ושואל: "כן, מה רצונך?". משיב הילד: "אתרוג מהודר אני רוצה!".
"וכמה יש לך?", מוסיף המוכר לשאול. הילד פותח את ידו, ונותן למוכר לספור את המטבעות שבידו.
מביט בו ר' שלמה בסלחנות ואומר: "טוב, גש לקצה החנות, שם תמצא אתרוג בשבילך. בשום אופן אל תחטט בארגזים אחרים שבחנות, שמעת?". הילד מהנהן בראשו בחיוב, וניגש אל המקום שאליו הִפנה אותו בעל החנות.
מרים הילד אתרוג אחד, מביט בו ומחזירו למקומו. מרים אתרוג שני, וגם בו הוא מוצא פגמים. כך הוא מחפש בין האתרוגים, ופתאום הוא מעלה ממעמקי הארגז אתרוג יפה ומהודר ששובה את ליבו. ככל שהוא מסובב אותו ומביט בו אין הוא מוצא בו שום פגם. זה אתרוג מושלם בכל המובנים, הן בצבעו היפה, הן בגידולו הנאה, וגם פיטם מפואר לו.
בהתרגשות רבה הוא מציג את האתרוג לר' זלמן. ר' זלמן מביט באתרוג ומתחיל לגעור בילד: "הלוא אמרתי לך לא לגעת בארגזים אחרים. וכי חשבת שאמכור לך אתרוג שכזה בכמה פרוטות? ! מחירו של אתרוג זה הוא פי מאתיים מהסכום שבידך".
הילד מנסה להצטדק ולהסביר שמצא את האתרוג בארגזים שאליהם המוכר שלח אותו, וכי לא נגע בארגז אחר; אך בעל החנות ממאן להאמין לו.
למזלו של הילד מתערבים בשלב הזה לקוחות השוהים בחנות. הללו נהנו להביט בילד הצעיר הבורר לעצמו אתרוג. עכשיו הם מעידים באוזני ר' שלמה כי צודקים דברי הילד.
רגשי חרטה ממלאים את המוכר על שחשד לשווא בילד. הוא גם רואה בכך את יד ההשגחה, ולכן הוא פונה אל הילד בחיוך סלחני ואומר: "נראה שמן השמים רצו לזכותך השנה באתרוג מהודר, ומכיוון שהגיע לידך בדרך כשרה, הרי הוא שלך. זכית בו!".
מאושר כולו מקבל הילד לידיו את האתרוג, עטוף וארוז כראוי, ולעיני הלקוחות השמחים בשמחתו הוא יוצא מן החנות בריצה, להראות את האתרוג לאביו ולספר לו את אשר אירע.
רק בהגיעו הביתה, ולאחר שנרגע מעט, הוא נזכר פתאום במה שאירע בט״ו בשבט אשתקד, ובמילותיו של הצדיק מזעווהיל, כי אכילת ריבת האתרוג בט״ו בשבט והתפילה על האתרוג סגולה הן לאתרוג נאה ומהודר בחג הסוכות. הוא מספר זאת לאביו ודמעות עומדות בעיני שניהם.
ביכורי תודה
"הגיע יום המשפט. היה זה בט״ו בשבט, סיכויי לזכות בדין נראו אפסיים לגמרי, אך הלכתי למשפט בלב קל כשבאופן בלתי-מוסבר אני שם את מבטחי בהבטחתו של הרבי • אינני יודע כיצד להסביר זאת, אך השופט שוכנע בכנות דבריי וזיכני בדין • נס שהתרחש בט״ו בשבט
היה זה ליל ט״ו בשבט. קהל רב של חסידים הצטופף סביב שולחנו של רבי יוסף-מאיר מספינקא. סלסילות ובהן פירות ממינים שונים ומגוונים פיארו את השולחן. ובראש השולחן ישב הרבי ודיבר על משמעות ראש השנה לאילנות בעבודת הבורא.
הצדיק עמד על המשותף לאדם ולאילן, ובתוך הדברים אמר:
"במאמץ ובהשקעה מרובים ניתן להיטיב את גדילתו של עץ, אף אם צמח עקום וקמל מחוסר מזון ומים. לפעמים, על-ידי טיפול מסור ועקשני, מצליחים להפוך עץ קמל ונובל לאילן פורח".
אל בית-המדרש נכנס באותה שעה יהודי לבוש הדר, שזקן מלא עיטר את פניו. הוא נדחק אל ירכתי השולחן והציב עליו סלסילה ענקית מלאה פירות משובחים.
הרבי הרים את עיניו, וכשהבחין באורח התפשט חיוך רחב על פניו. הרבי הזמינו לשבת לידו, וכל משך ההתוועדות קירבו אליו ביותר. איש מכל החסידים לא ידע מיהו היהודי הזר שהביא לרבם את סלסילת הפירות הענקית ושזכה לקירוב כה חם מצידו.
אבל לאחר הסעודה שמעו את הסיפור המלא מפיו של האורח הזר.
"נולדתי בגרמניה, ורק לפני שנים אחדות היגרתי לכאן", פתח האיש. "החינוך שקיבלתי בביתי היה מנותק לחלוטין מכל קשר לתורה ולמצוות. אבי וגם סבי נמנו עם חוגי ההשכלה בגרמניה, ובדרך הזאת חונכתי גם אני.
"בבואי לכאן הקמתי מפעל קטן לטקסטיל. בתחילה שיווקתי את סחורתי רק לסביבה הקרובה, אך עד מהרה החלה ההצלחה להאיר לי פנים והיקף מסחרי גדל והסתעף. שלחתי סחורות לכל רחבי המדינה ואף ייצאתי סחורה למדינות סמוכות. הכול היה טוב ויפה ומוצלח.
"האסון בא בוקר בהיר אחד. באותו בוקר היתה דעתי זחוחה במיוחד, בעקבות עיסקה מצויינת שסגרתי אמש, קניתי כמות ענקית של חומר-גלם במחיר זול במיוחד, וכבר חשבתי על הרווחים העצומים שאפיק מעיסקה זו. שילמתי את כל התמורה במזומן ואחר-כך חגגתי עם הספק בהרמת כוסית.
בעוד אני מהרהר בהנאה בעיסקה המוצלחת, נכנס אל משרדי ספק הסחורה ותבע את התשלום עבור הסחורה שסיפק לי. בתחילה הייתי בטוח שהוא מתלוצץ. אבל עד מהרה התברר לי כי נפלתי בפח.
בהבזק מהיר נזכרתי, כי במהלך החגיגה אמש, לא חתם עמיתי על קבלת הכסף, וכך נותר החוזה כשהוא חתום על-ידי ומאשר את קבלת הסחורה ואת מחוייבותי לשלם תמורתה.
סילקתי בחמת זעם את הנוכל מעל פני, אך הוא לא התרגש מזעמי ובטרם יצא הודיע לי, כי בדעתו לתבוע אותי למשפט. צנחתי על כורסתי חסר-אונים. היה ברור לי שהוא יזכה בדין, ובמקום הרווחים הגדולים שחלמתי עליהם, אצא נקי מנכסיי.
"חשתי ברע ויצאתי אל הרחוב לשאוף אוויר צח. פגשתי באחד ממכריי הישנים, חסיד כמותכם.
סיפרתי לו על האסון שקרה לי. הוא יעץ לי לנסוע עימו אל רבו-רבכם ולשאול בעצתו. אף שהייתי מנוכר לכל הנושא הזה, נעניתי לו, פשוט מתוך ייאוש.
"לא אשכח את מראה עיניו הזוהרות של הרבי באותו ערב בו זכיתי להיכנס לחדרו. מבלי שיכולתי לשלוט בדמעותיי הן פרצו החוצה, ובקושי הצלחתי לספר על הצרה שקרתה לי."
"כשסיימתי את סיפורי, פנה אלי הרבי ושאל אם אני שומר שבת. בקושי ידעתי מהי שבת, ולכן לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לשאלתו. הסברתי, שעיסקאות רבות נסגרות דווקא בשבת, ולכן איני יכול להימנע מעבודה בשבת.
"הרבי הוסיף לשאול אם אני מקפיד על כשרות המזון. השבתי בשלילה, ונימקתי זאת בכך שטרדותיי הרבות אינן מאפשרות לי לשים לב לפרטים קטנים כאלה. הרבי הוסיף לשאול אם לפחות אני מניח תפילין. גם הפעם היתה תשובתי שלילית וחמקמקה.
"הרבי החל לשדל אותי להניח תפילין מדי יום. 'אם תניח תפילין מדי יום, מבטיח אני לך כי תצא בדין כשידך על העליונה', אמר לי. לאחר התלבטויות רבות הסכמתי לבקשת הרבי ויצאתי את חדרו בלב קל יותר.
"מה אומר ומה אדבר, מאותו יום התחלתי להקפיד על הנחת תפילין. זה לא היה קל לאדם כמוני, וכמה פעמים כמעט נשברתי, אבל זכרתי את הבטחתי לרבי. כידוע לכם, 'מצווה גוררת מצווה', וממצוות תפילין נגררתי לקיומן של מצוות נוספות."
"הגיע יום המשפט. היה זה בט״ו בשבט, בדיוק לפני שנה. סיכויי לזכות בדין נראו אפסיים לגמרי, אך הלכתי למשפט בלב קל,
כשבאופן בלתי-מוסבר אני שם את מבטחי בהבטחתו של הרבי.
"הנוכל תיאר אותי כרמאי, שנטל ממנו סחורה ומסרב לשלם, והמציג את הניירות המאששים את טענתו. אני סיפרתי את האמת, ששילמתי אך לא קיבלתי קבלה. אינני יודע כיצד להסביר זאת, אך השופט שוכנע בכנות דבריי וזיכני בדין.
"מאותו יום, משרדי סגור בשבת. לא זו בלבד שהדבר לא פגע בעסקיי, אלא הם פרחו עוד יותר. אני עצמי התקרבתי לחיי תורה ומצוות מלאים, אף שאינני חסיד של ממש, כמוכם.
"היום, במלאת שנה לאותו יום שבו זוכיתי במשפט בזכות רבכם הקדוש ואשר בו כאילו נולדתי מחדש, מצאתי לנכון להעלות לרבי פירות ביכורים".
סודו של העץ
"יבוא יום, ותוציא את השתיל הזה - תחתיו תמצא משהו שיהיה לו השפעה רבה על עתידך. .". סיפור מרטיט לט״ו בשבט
היה זה בימיה החשוכים של ספרד. לאחר ביצוע גזירת הגירוש שחלה על כל יהודי ספרד בתשעה באב ה׳רנ״ב, שלטה האינקוויזיציה שלטון ללא מצרים, והיהודים שנשארו שם כאנוסים סבלו קשות מרדיפותיה ומנגישותיה. רבים עזבו מאחוריהם את כל רכושם ונדדו הרחק ככל האפשר מהישג ידם של האינקווזיטורים, כדי שיוכלו לחיות בשלווה ובגאווה כיהודים. בין הנודדים הרבים היה רופא יהודי מפורסם, אביתר איבן קרשקש שמו, אשר בעקבות הלחץ של האינקוויזיציה נאלץ אף הוא לעזוב את ארמונו המפואר אשר בבירה, להפסיק את עבודתו כרופא מומחה וגלה לכפר קטן, בו קיווה כי יוכל לחיות במנוחה.
אברהם, בנו של הרופא אביתר, שמח על עזיבתם את עיר הבירה. כעת כבר לא יצטרך אביו לנסוע חדשים לבקרים, למקומות קרובים ורחוקים, כדי לרפא כל מיני אישים רמי-מעלה, נסיכים, רוזנים וסוחרים עשירים, כבעבר. לאברהם הצעיר לא היה אכפת כי אביו כבר לא יהיה עשיר כמקודם, להיפך. הוא שמח שאביו מבלה איתו שעות רבות כל יום, מלמדו דברים רבים שעל ילד יהודי לדעת. יתר על כן, הם בילו יחדיו שעות רבות בגינה הגדולה של ביתם החדש, שם לימד אביתר את בנו הצעיר, אודות עצים, שתילים ופרחים למיניהם.
באחד מהבקרים שטופי-השמש, קרא אביתר לבנו שייצא עימו לגינה, ובעודם עומדים שם פנה אליו ואמר:
"היום הוא יום מיוחד במינו, בני. היום הוא ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות. ביום זה נקבע למעלה, איזה עץ יניב פרי ואיזה יתנוון ולא יוסיף לחיות. מה שאנו אכן יכולים לעשות ביום זה הוא לנטוע עצים, לטפל בהם במסירות ולקוות שהם יפרחו ויניבו פירות, אולם אין זה תלוי בנו."
"ואם נתפלל בעבור העצים שאנו נוטעים, האם זה יעזור?" שאל אברהם את אביו.
"תפילה תמיד עוזרת, בני", השיב האב בנחת.
אברהם לעולם לא ישכח את אותו ט״ו בשבט, כאשר הירשה לו אביו, בפעם הראשונה בחייו, לנטוע שתילים. הוא גם יזכור תמיד את דברי אביו, שנאמרו באותה הזדמנות, ברצינות יתרה:
"אברהם, בני היקר, הבטח לי שתשתדל להיות יהודי טוב, ותגדל כאדם ישר ונאמן לעמנו, ואז תהיה כעץ שתול על פלגי מים". נראה היה לאברהם, כאילו חש אביו שמשהו עומד להתרחש והוא מצא לנכון לומר את מילותיו אלו, מעין צוואה לבנו האהוב.
שנים-עשר שתילי משמש שתלו האב והבן באותו יום, כמנין שנותיו של אברהם. לאחר מכן, לקח אותו אביו לפינה נסתרת בגן, שם היה אסור לאיש, מלבד אביתר, לנגוע בשתילים. במקום הזה, מסתבר, ערך האב נסיונות עם צמחים נדירים ויקרים.
"אברהם", פנה אליו אביו תוך שהוא מניח את זרועותיו על שכמו. "אני רוצה שתזכור היטב את מה שאומר לך עכשיו; אם אי-פעם תיאלץ לעזוב את המקום היפה הזה ואני לא אהיה על-ידך, תבוא הנה, תוציא את השתיל הזה - תחתיו תמצא משהו שיהיה לו השפעה רבה על עתידך" סיים האב את דבריו.
אברהם הניד ראשו לאות הסכמה מבלי לומר מילה או לשאול שאלה. הוא הבין כי מדובר בדבר רציני וגורלי מאוד.
* * *
חודשים רבים עברו וחלפו והחיים זרמו כהרגלם. עד אשר בליל סערה, נשמעה לפתע שעטת סוסים ליד הבית. פרש עייף קפץ מעל סוסו ודפק בדלת בחוזקה.
"מי אתה ומה רצונך" שאלו אביתר.
"האם הנך אביתר איבן קרשקש, האיש אשר חננו אלוקים בכוח לרפא חולים?" שאל הזר.
"כן, זה אני", השיב אביתר, "אולם כבר אין לי רשות לעסוק במקצועי ולרפא חולים".
"אנכי הדוכס פראנציסקו אלבה", השיב הזר בקוצר-רוח. "אשתי היקרה, הדוכסית, חולה מאוד ויש לנתחה באופן דחוף ביותר. גרונה נפוח מאוד, ואם היא לא תנותח מיד, יש חשש שתחנק. אתה מוכרח לבוא ולנתח אותה, אינך יכול לתת לה למות", התחנן הדוכס בקול בוכים.
"אבל ישנם רופאים גדולים וטובים במדריד, טולדו, סארגוסה ובארצלונה", השיב אביתר. "מדוע זה באת אלי, הרי יודע הנך כי בית-המשפט המלכותי אסר עלי לעסוק במקצועי, ואם אפר את הצו, אמיט עלי ועל משפחתי שואה? !"
"הייתי בכל מקום", השיב הדוכס, "וביקשתי מכולם, אך איש אינו מוכן לערוך את הניתוח המסוכן. אנא, עזור לי. אני אדאג לכך, שאיש לא יגע בך לרעה, אני מוכן לתת לך את מחצית רכושי, אנא." אולם אביתר הניע ראשו לשלילה.
"אם יתברר כי רוצים להתנכל אליך, אדאג להביא אניה לנמל טארגונה, כדי שתיקח אותך ואת בני משפחתך לחוף מבטחים. אנא, הצל את אשתי, עזור לי."
הדוכס לא יכל להבליג על צערו ופרץ בבכי מר. אביתר הביט בו חסר ישע, הוא לא ידע מה לעשות, אולם לאחר הרהור קל פנה אל הדוכס ואמר לו:
"טוב, אני מוכן למלא את בקשתך. אולם דבר אחד אבקש שתבטיח לי; אם, חלילה, יקרה לי משהו, תדאג לכך, שבני אברהם ילקח לחוף מבטחים ולא יאונה לו כל רע:' הדוכס מיהר להבטיח לאביתר כי ימלא את התנאי במלואו.
אביתר לא איבד את כושרו כמנתח מומחה, למרות תקופת הבטלה שנגזרה עליו בעל כורחו. הוא עשה את מלאכתו ביד מאומנת, והנה מיד לאחר הניתוח החלה הדוכסית נושמת באופן סדיר, ללא קושי, חייה ניצלו. הרופא הנאמן השאיר הוראות לטיפול בחולה וחזר לביתו.
בפתח הבית כבר עמדו וחיכו לו סוכני האינקוויזיציה. הללו עצרו אותו ולקחוהו למרתפי העינויים, מבלי לאפשר לו אפילו להיפרד מבנו יחידו. אברהם מירר בבכי, אך הבכי כלל לא השפיע על לב האבן של הסוכנים הרשעים ולא הפריע להמשך מלאכתם.
שעות ספורות לאחר מכן שוב נשמעו שעטות סוסים. הפעם היו אלה אנשי הדוכס, שהספיקו לשמוע מה עלה בגורלו של הרופא הנאמן, וכעת הגיעו לקחת את בנו למקום מבטחים. הללו הבטיחו לאברהם כי הדוכס יעשה את כל המאמצים להציל את אביו, כדי שיוכל גם הוא להצטרף אליו מאוחר יותר.
לאברהם לא נותרה כל ברירה והוא נאות ללכת עם שליחי הדוכס. מיד אסף אברהם מספר חפצים אישיים והכניסם לתוך תיקו, והנה לפתע נזכר בדברי אביו בט״ו בשבט האחרון. הוא ביקש מאנשי הדוכס להמתין רגע קט ורץ לגינה. בהגיעו למקום, הוציא בזהירות את השתיל, עליו הורה אביו, והנה מתחתיו הבחין בקופסת ברזל קטנה. ביד רועדת פתח את הקופסה. . . בתוך הקופסה היתה מונחת שקית מיוחדת העמידה בפני חדירת מים, ובשקית. . . זוג תפילין. בצמוד אל זוג התפילין היה פתק בכתב ידו של אביו:
"אברהם, בני יקירי, יפיח בך זוג תפילין זה, המיועד לך, כח למצוא מקום מבטחים, בו תוכל להתחזק ביהדות. התחזק נא ברוחך ולעולם אל תתייאש!
"קח נא את השתיל שהוצאת בזהירות, וכאשר תגיע למקום מבטחים, שתול אותו באדמתך החדשה, טפל בו במסירות, כפי שלימדתי אותך, והוא יהיה מקור לפרנסתך. השתיל הזה הובא ממדינה רחוקה ועליו משמשים מזון לתולעי משי, הטווים את הבד היקר.
"השאר יהודי טוב, בני היקר, והשם הטוב יברך אותך ויעזור לך, כברכת אביך האוהב אותך, אביתר איבן קרשקש".
אברהם מחה את דמעותיו מעל לחיו ומיהר אל שליחי הדוכס, שכבר דחקו בו לצאת לדרך. האם יזכה לראות את אביו בחיים? נקרה השאלה במוחו, ותשובה אין.
ובאותה השעה, במרתפי האינקוויזיציה הידועים לשימצה, התענה אביתר בעינויים קשים ומרים. הללו קיוו כי הרופא היהודי יישבר ברוחו ויסכים להמיר את דתו ולהתנצר, אולם כל מאמציהם עלו בתוהו, אביתר קיבל את יסוריו באהבה ולא פסק מלהתפלל לה' שיצילו מידי הרשעים.
* * *
ימים עברו ושבועות חלפו. אברהם הובא אל מקום מבטחים, אל האי מאלורקה בעזרתם של שליחי הדוכס, מיד לאחר מעצר אביו, והנה היום חוגג אברהם את יום הולדתו ה-13, יום היכנסו לעול תורה ומצוות. היום סוף-סוף יוכל להניח לראשונה בחייו את זוג התפילין, שהותיר אביו אחריו.
בזהירות רבה הוציא אברהם את התפילין מהשקית, אחז אותן בידו, אימצם לליבו ונשק להן בלהט, דמעות חמות זולגות מעיניו, 'לו רק אבי היה כאן איתי' הרהר בעצב.
לאחר דקות מספר החזיר אברהם את התפילין לשקית ויצא אל החוף לשפר את מצב רוחו העגום.
ישב אברהם על החוף והביט במרחבי הים הפרושים לפניו. "אבא!" הרהר נוגה. הוא החל להתפלל אל ה' שישמור על אביו וישלח אותו חזרה אליו, הבן המתגעגע והאוהב, שהיום יומו הגדול, יום הבר-מצוה שלו.
והנה לפתע הבחין בספינה קטנה המתקרבת אל הנמל. אברהם עקב אחריה בסקרנות נעורים.
הספינה נכנסה אל הנמל ונצמדה לרציף. מישהו מוכר ירד ממנה. אברהם התרומם באיטיות ממקומו, בוהה בתדהמה מוחלטת בספינה. הוא לא האמין למראה עיניו, מהספינה ירד. . . כן, זה אבא!
לא ניתן לתאר במילים את הפגישה המרגשת בין האב לבנו. לאחר שנרגעו השניים מהמפגש הבלתי-צפוי, סיפר אביתר לבנו, כי בעזרת התערבותו של הדוכס הצליח להשתחרר מידי אנשי האינקוויזיציה, לאחר תקופה ארוכה של סבל ועינויים קשים.
היתה זו המתנה הנפלאה ביותר שקיבל אברהם לחגיגת בר-המצוה שלו. בסיועו של אביו כרך אברהם את התפילין סביב ידו ועל ראשו, ואמר שמע ישראל' בקול נרגש. סביב האב והבן התקבצו יהודים רבים, גולים אף הם, שברחו לאי המבטחים, ופצחו בשירה ובריקוד "סימן טוב ומזל טוב".
מי שלא ראה שמחה אמיתית זו לא ראה שמחה מימיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה