שלומקו שולץ, סוחר נדל״ן תל-אביבי, חילוני מוצהר, נשוי ואב לשני ילדים, שקנה קרקעות פה ושם, ומכר אותן במחיר מופקע ועשה כסף גדול. שולץ הזה היה לו חוש ריח מסחרי שראוי להתקנא בו, ועל כן כמה מליוני דולרים חביבים שכנו אחר כבוד בכספת הקטנה שלו במרתפי אחד הבנקים. יום אחד מגיע למשרדו של שולץ, יועץ הנדל״ן הוותיק ויקטור פיאסקו ומציע לו הצעה מפתה. "שמע" אומר פיאסקו לשולץ "בונים עכשיו את מגדלי עזריאלי בת׳׳א, אם אתה מוריד שלושה מיליון דולר, אני משיג לך בטאבו את קומה 17 על עשרות משרדיה, ואתה משכיר לך אותם ב- 100 דולר למטר לחודש. . . לפי הערכתי הנכס יעלה תוך שנתיים- שלוש כמעט כפול, אבל גם השכירות מהר מאד תחזיר את ההוצאה". שולץ גרד בפדחתו בהססנות. שלושה מליון דולר היה כל ההון הזמין שלו חוץ מדירת מגוריו היוקרתית ברמת אביב. מה לעשות, שולץ התנהג כל הזמן כעשיר שאוהב לנקר עיניים, עם מכונית ענק ששווה מיליון ₪ וצמיד זהב על ידו. הוא היה טיפוס חסר תקנה, שלא ידע ומעולם לא אמר "ברוך השם" או "תודה לאלוקים" על העושר הנכבד שלו.
"ויקטור פיאסקו יועץ הנדל״ן נסע לעסקיו, ומיד אחר כך צלצל הטלפון. שולץ הרים השפופרת ומן העבר השני ניצב לו יועץ הנדל״ן הרומני ולדימיר חגירוב. חגירוב השועלי הציע לשולץ הצעה מפתה, אפשרות לרכוש 300 דונם באזור כפרי ברומניה, עם עתיד של תנופת בנייה דמיונית של אלפי יחידות דיור. "אתה משקיע שלושה מליון דולר ומקבל בחזרה 300 מיליון דולר. חגירוב יודע על מה הוא מדבר" הבטיח הרומני.
וכאן נפל שולץ בפח הרומני של חגירוב, הוא קנה בשלושה מליון דולר קרקע כפרית באזור חסר תקנה ברומניה ובשורה התחתונה, נשאר בלי כסף, בלי עתיד, וגם את הדירה שלו ברמת-אביב עיקלו לו. בקיצור השולץ הזה צנח ממרום העשירות על אשפתות העניות, והתחיל לחיות מהיד לפה. פה הלוואה, שם הלוואה, פה נושה, שם נושה. בקיצור גהנום. יום אחד הוא מקבל מכתב מאיים "אם לא תעביר לידינו 17, 000 ₪ חובך למס הכנסה, יוצא נגדך צו מעצר". שולץ נבהל, עשה בדיקה אצל כמה מחבריו והם יעצו לו לקחת הלוואה זריזה בסכום זה מחברת "החונק בע״מ". רק לידיעה "החונק בע״מ" זו חברה שנותנת הלוואות בשוק האפור בריבית קצוצה. איסור חמור מדאורייתא. ואיפה נמצאים המשרדים החונקים של "החונק"? איך לא, בקומה ה- 17 במגדלי עזריאלי. . . והנה, שלומקו שולץ הדלפון הטרי והשחצן, שלא אמר מעולם תודה לקב״ה, מטפס לקומה ה- 17, שאמורה הייתה להיות שלו בטאבו.
דלת המעלית נפתחת, ולנגד עיניו משרדי "החונק". ובכלל קומה 17 מאוכלסת 0/י>100 בחברות מוצלחות ומפורסמות. שולץ נחנק מקנאה. כל זה יכול היה להיות שלו, אלא שתאוות הממון שלו לעשות מאות אחוזים מהקרן של הונו, הפילה אותו למחוזות העוני. נו, אין מה לעשות, הוא נכנס למשרדי החונקים בריבית קצוצה, והללו צ׳יק צ׳ק מחתימים אותו על עשרות מסמכים ומושיטים לו חבילה דשנה במזומן ע״ס 17, 000 ₪. שלומקו שולץ מחליט לעשות ביקור בבניין הענק, ומנקר העיניים, סוף סוף אם הוא לא היה טיפש, יכול היה להיות לו חלק בהצלחה הזו. הוא עולה במדרגות ומציץ, קומה 18, 19, 20. הכל מאוכלס ויפה. הוא מגיע לקומה העליונה יותר, שם דליל יותר, ופחות מפואר.
עד שהוא מגיע לקומת הגג, ושם הכל עדיין מוזנח. אין טיח. לא סיימו את עבודות החשמל. הרבה אבנים וצינורות. ישנה שם דלת פלדה, שהוא פותח אותה ונכנס. הוא מביט הנה והנה, מסייר! ן״ בקומה בחדריה ומבואותיה ולפתע הדלת נטרקת. , ׳ן״ הוא מנסה לפותחה. שום כלום. ננעלה. הוא דוחף, בועט, מזיז.
הבל ורעות רוח. הוא תקוע לו בקומה ה- 40 בלי פלאפון, עם שטרות גדולים בכיס, שעה ארוכה הוא מחפש רעיון להיחלץ. הוא ניגש למעקה המרפסת וצועק "אני תקוע כאן, קראו לטכנאי שייחלץ אותי". העוברים ושבים למטה נראים כמו חגבים. לא שומעים לא רואים. לפתע נצנץ רעיון במוחו. הוא שלף השטרות, הוציא שטר בן 100 ₪ וזרקו מטה, ועקב אחריו. השטר נחת. חייל בבגדי זית התכופף, הרים והכניסו לכיס. זרק עוד שתי שטרות. סבתא עם עגלת תינוק הרימה אחד, ואיש עסקים עם תיק ג׳ימס בונד הרים את השני. אף לא אחד הרים עיניו השמימה. הוא זרק עוד 10 שטרות שנאספו. העוברים והשבים אספום, אך לא הרימו עיניים למעלה לראות מי דואג לרפדם בממון. בייאושו כי רב החליט שלומקו שולץ לזרוק את כל השטרות למטה, אולי אם יבחינו במטר הכסף, יזקוף מישהו ראשו וישלח לו ישועה. לא מיניה ולא מקצתיה. עשרות השטרות האדומים פוזרו לכל עבר ונאספו בשמחה ע״י ילדים, נערות, קשישים וחיילים, ואלה המשיכו לנוע מבסוטים ומאושרים הלאה, מבלי להציץ אל על. . . שולץ היה מיואש, וכמעט בכה. "אני עוד עלול למות פה מרעב וגם הלך כל הכסף שאני צריך להחזיר לחונקים ולשלטונות. . ." הרהר בעצבות. ולפתע נצנץ עוד רעיון במוחו. הוא הרים כמה אבני חצץ והטיחם ארצה. אחת פגעה בראשו של עובר אורח. הלה אחז בראשו הפצוע הרים עיניו, והפליט קללה עסיסית. שולץ החליט להמשיך ביידוי האבנים מטח אחר מטח. מהר מאד הרבה עיניים תמהות ופיות מחרפים ומגדפים התגודדו סמוך לכניסה לבניין. כולם הצביעו כלפי מעלה ואמרו "יש שם מטורף רשע בקומת הגג שזורק אבנים. צריך לעצור אותו לפני שיתחיל להטיח בלוקים ויהרוג בן אדם". צוות טכנאי התחזוקה בלווי שוטר פרצו לקומת הגג, רצו לעברו של שלומקו שולץ הסתערו עליו בכמה חבטות עסיסיות וקשרו ידיו באזיקים. שולץ בכה בדמעות והסביר לשוטר את פשר יידוי האבנים. "אני לא מטורף. פשוט נקלעתי לצרה. זרקתי 17, 000 ₪ בשטרות ואף אחד לא הביט לעברי. זרקתי אבנים ונחלצתי. . .".
ואכן, השוטר האמין לו ושיחרר אותו. שולץ ירד עמם במעלית שקט ונעלב. בלובי הבניין הוא חיפש כורסא, התיישב עגום ומרוסק ועשה חשבון נפש.
"אני אומנם חילוני, אבל תכל׳ס, יש אלוקים בשמים. כאשר האלוקים נתן לי המון כסף לא הסתכלתי לעברו, לא הרמתי עיניים לשמיים. אספתי, והמשכתי הלאה, בלי להגיד תודה. וגם שנפלתי מטה, והאלוקים זרק עלי אבנים, עדיין הייתי רחוק מלהבין מי זורק עלי אבנים, אבל האבן האחרונה שיידה בי, והשאיר אותי על גג הבניין מושפל וזנוח, עוררה אותי. שלומקו שולץ, תביט למעלה זה האבא שבשמים, שעורר אותך על ידי אבנים-ייסורים, זה הוא ורק הוא". שולץ ישב ובכה על הכורסא ושיחזר בדמיונו את הצלחותיו המסעירות ונפילתו הכואבת. "ריבונו של עולם" הרהר בדרכו לביתו "תודה על ההצלחות של העבר, ותודה על אבני החצץ שבהווה, אני מכיר את מקומי בעולם".
אחים יקרים, 'אם תלכו עמי בקרי' האדם נוטה לחשוב שכל הצלחותיו הן ב׳מקרה', כל זמן שטוב לו הוא לא טורח להסתכל למעלה ולהודות לקב״ה. אומר א-לוקים 'אם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי' הייסורים ח״ו יגרמו לכם להרים את ראשכם לשמים ולבקש את עזרתי.
אמר החכם:' אשרי האיש שיכול לתת מבלי לזכור ולקבל מבלי לשכוח. . .' התוכחה באה ח״ו כשיהודי הופך את היוצרות שוכח ממי הוא מקבל אבל כשנותן לא שוכח.
'בואו שעריו בתודה' - הדרך לפתוח את שערי השמים ולזכות בישועות היא רק כשנלמד להודות לה' גם כשהוא זורק לנו דולרים ולא נחכה חס ושלום ל׳אבנים מן השמים'. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה