רבי אריה לוין זצוק"ל:
זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו להיות על אדמת הקודש ביפו.
שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי"ה קוק זצ"ל וקבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקדש לכל אדם.
שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו כדרכו בקדש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו.
בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".
הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בליבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה לכל דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה