הרב גורן בספרו עוז ותעצומות: בשנת תשכ''ז מיד אחרי חג הפסח הוזמנתי לבוא ליום העצמאות לאוסטרליה יחד אם אשתי הרבנית, המטרה היתה לסייע למגבית היהודית המאוחדת... ככל שהימים עברו המצב בארץ נעשה חמור יותר... עם היוודע העניין שאנו חוזרים ארצה, ארגנו בעבורנו עצרת פרידה גדולה באמפיתאטרון. אלפים רבים השתתפו בעצרת וקולות בכי רבים נשמעו בה... אני זוכר שאמרתי להם בעצרת בבטחון גמור, שבעזרת ה' עוד לפני חג השבועות אזכה להתפלל ליד הכתל,ד בר שנמנע מאתנו משך תשע עשרה שנה... אני אזכה להתפלל בכתל וגם על הר סיני. כך חשתי באותם הימים...
הרב גורן מגיע ארצה... כשהגעתי לחטיבת השריון סיכמנו שבשבת אחרי הצהרים אדבר בפני חיילי כל החטיבה... הרגשתי שעליי לעודד אותם ולהכניס בהם רוח לחימה. אמרתי להם כך: המלחמה תתחיל בקרוב ואנחנו בעזרת ה' ננצח. בשבת הבאה אתפלל ליד הכותל המערבי ובחג השבועות אתפלל בסיני על הר סיני. במוצאי שבת לאחר ההבדלה נפרדתי מהגדודים ואמרתי להם: להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת.
התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. גדוד צנחנים התפרס משני צידי הדרך... פתאום שמעתי שהמג''ד צועק לי: הרב גורן עוד יהרגו אותך תבוא אלינו ותצמד לקיר. הרגשתי שאני מרחף באויר.
ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר כפי שכתוב: "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם'' כך מובטח לנו הנצחון ולשם כך לקחתי עמי את השופר לתקוע במלחמה על שחרור ירושלים.
תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי מצדו השני. הנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך כדי תקיעה, וצעקתי לחיילים ''בשם ה' תעשו ותצליחו, בשם ה' תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו. צעקתי לכל אורך הדרך עד שהגענו ממש לתוך הר הבית ושם מצאתי את מוטה גור עומד מוקף בחיילים שלו. הכנתי את המנשר שלי וקראתי אותו בתוך הר הבית: חיילי ישראל אהובי העם עטורי הגבורה והנצחון, ה' עמכם גיבורי החיל... נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועותו... קיימתם היום הזה את שבועת הדורות ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''... הנני מברך בשמחה עילאית ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה... אחרי שגמרתי להקריא את המנשר אמרתי לחיילים שישירו את התקוה בהר הבית ליד מסגד עומר... אך הם סירבו ופרצו בשירת ''ירושלים של זהב'', שהיה שיר חדש ועוד לא שמעתי עליו.
כשהגיע זמן מנחה עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור... אחרי חזרת הש''ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד ''הלל'' בברכה. ברחבת הכותל שהיתה עוד קטנה התאספו אלפים וכולם הצטרפו ל''הלל'' שלי שנמשך הרבה זמן.
מתוך הספר רציתי להיות טוב על חנן פורת ז''ל: הרגשתי בעת הלחימה בגודל השעה. זו היתה שעת בוקר, אתה רואה את כיפת הסלע, כיפת הזהב, החומות, מחזות שלעולם לא ראינו לפני כן. תמיד היינו מחפשים איזו נקודה להציץ מהמערב לכיוון הר הבית ופה אתה עומד והעיר העתיקה פרוסה לנגד עיניך. אני זוכר שאמרתי לאחד החבר'ה ''עכשיו אנחנו כותבים פרק בתנ''ך, כמו החילות של בית דוד''.
היתה הרגשה שמתחולל משהוא הסטורי. יש כאלה שהיתה אצלהם רק פתיחת שער לרגע, אבל את גודל השעה אני חושב שכולם הרגישו בכותל, גם אנשים שלא הכירו כלום. אני זוכר חבר שלי עומד לידי ולוחש לי ''חנן מה אומרים''? ואני אומר לו ''תגיד שמע ישראל'', והוא עונה לי מבויש ''אני לא יודע להגיד שמע ישראל'', אמרתי לו ''בוא תגיד אחרי''.. ואני צועק ''שמע'' והוא עונה אחרי ''שמע'', ''ישראל'' והוא עונה ''ישראל''' וכך הלאה.
יש תיאור נפלא של מוטה גור המופיע בספרו, הוא רואה את הרב הנזיר ואפילו אינו יודע את מי הוא רואה: בשעה 11:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי עיני אל האבנים, התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: אנחנו נשארים בירושלים.
מוסיף חנן: זוהי המחשה מהי השפעה סגולית – בלי לדבר ובלי מגע...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה