שקיעותו בתורה הק'

שקיעותו בתורה הק'

בתקופות היותר מוקדמות הרב עזרא עטיה זצוק״ל היה מוסר שיעורים מדי יום בישיבה, אך בתקופה שאני למדתי בישיבה וזה כבר היה לעת זקנותו, היה רבי עזרא יושב כל היום בחדרו הסמוך להיכל הישיבה. שם היה הוגה בלימודיו בשקידה, וכל בחור מהישיבה שרצה לשוחח עמו בלימוד ולהקשות לפניו מה שקשה לו בסוגיה היה נכנס ביראת כבוד מיוחדת לחדרו, והיה שוטח לפניו את שאלותיו וכך היה יכול לשוחח עמו בלימוד. כמובן שהתלמידים היו מתכוננים זמן רב טרם שניגשו לשוחח עמו בלימוד ולא העיזו להטרידו בשאלות פשוטות, ורק לאחר שביררו את הסוגיה היטב על בוריה עם רבני הישיבה ולאחר שלא הצליחו להבין את הסוגיה והראשונים ולהגיע לעמק השווה, או אז היו נכנסים לחדרו לשטוח לפניו את שאלותיהם בסוגיה. כמובן שאין צורך להאריך שהבחורים היו יוצאים שמחים ומאירים כשכל הסוגיה נעשתה ברורה ומחוורת להם כשמלה.

היה ידוע בין התלמידים על התמדתו המיוחדת, והבחורים ידעו שרבי עזרא היה יכול לשבת בחדרו שעות על גבי שעות ללא שנע וזז ממקומו וכך היה שוקד על תלמודו ברציפות שעות על גבי שעות עד שהיה סר לביתו ופורש למנוחה קלה.

אני זוכר את התמדתו ושקיעותו הנוראה בתורה בכל עת ומצב. כאשר תמיד היה שקוע בהרהורים בדברי תורה, וגם כשהיה יוצא מהישיבה בדרכו לביתו או לכל מקום אחר, הרי שבדרך לא הפסיק מתלמודו והיה ממלמל גמרות שלמות וחוזר עליהם בפיו בע״פ, וכל הבחורים הבחינו שהיה ממלמל בפיו בדברי תורה. ואכן כ״כ היה דבוק בתורה עד שלא היה מסוגל ללכת ברחוב ולא לחשוב או למלמל בפיו בדברי תורה, ואני מדבר על התקופה שאני הכרתי אותו כשכבר היה זקן וחלוש בערוב ימיו, ואעפ״כ לא נתן מנוח לנפשו, ועבד על עצמו כאדם צעיר המוטבע בעומק הסוגיה.

לא אחת היו מוצאים אותו ברחוב באיזה פינה נידחת הרחק מן הישיבה או מהבית כשהוא שקוע ומהורהר בלימודיו, וכששאלוהו מה הוא עושה במקום זה היה משיב שהוא לא הבחין בהליכתו כי היה טרוד בשאלה קשה בסוגיה. קרה פעם שמצאוהו מחוץ לעיר לרוב שקיעותו בלימודיו, והיו מחזירים אותו לביתו שלא יטעה מחוץ לעיר.

זכורני שסיפרו בישיבה סיפור המעיד על עוצם שקיעותו בתורה. היה זה בתקופת המאורעות בשנת תש״ח, אז צעד כרגיל רבי עזרא ברחוב בדרכו חזרה לביתו, וכדרכו תמיד היה כל כולו שקוע במחשבות תורניות בהליכתו ברחובה של עיר, כשלא היה מבחין בכלל מהנעשה והמתרחש מסביבו. והנה לרוב שקיעות מחשבתיו בעומק העיון, טעה בדרכו לביתו וכמעט הגיע בטעות לאזור הערבי של ירושלים של אז באזור "כפר ליפתא", דבר שהיה נתון אז בסכנת חיים מוחלטת, ורק בהשגחה פרטית מן השמים נמנע הדבר ממנו ולא נכנס לכפר ליפתא, מכיון שראה אותו בן אדם שהכירו, וירד במיוחד מהאוטובוס וכך זכה להחזירו לדרכו הנכונה.