בבית המדרש שעל ציון יוסף הצדיק בשכם שימשו בקודש שני שופרות, האחד בהיר והשני שחור. בראש השנה תשנ"ז נערכה תפילה בקבר יוסף. החג התקיים אז בשבת – אז לא תוקעים בשופר, וביום ראשון.
לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה ביום ראשון, החל בעל התוקע הקבוע של הישיבה לקרוא את הפסוקים: "קולי שמעה כחסדך..." שראשי תיבותיהן הם קר"ע שט"ן. לאחר שבירך את הברכות, אחז בשופר השחור והתכונן לתקיעות. הוא היה מיומן בשופר זה, שהיה קל לתקיעה וצליליו היו צלולים וברורים.
הוא החל לתקוע, ללא הצלחה. ניסה שוב ושוב ולא הצליח. בקושי יצאה גניחה מהשופר. כוחותיו של התוקע כלו ממאמץ. בשלב זה סימן לו ישעיהו, שתקע בשופר השחור בימי אלול, שיעביר אליו את השופר. אולי הוא יצליח לתקוע היטב.
ישעיהו ניסה, וגם הוא לא הצליח להפיק את הקולות הנדרשים. ניסה לשנות את הזווית, העביר לצד ימין, לצד שמאל, לאמצע; שום דבר לא הועיל. בקושי הפיק תקיעות מקוטעות, שבדיעבד בלבד ניתן להחשיבן. בתפילת הלחש ובמוסף נשנה הדבר. כמעט שיצאה נשמתו עד שהצליח איכשהו להוציא את הציבור ידי חובה בתקיעותיו. נוצרה הרגשה כללית קשה. כולם חשו שכח עליון מעכב בעד התקיעות, ובפרט שהיה מדובר בשופר כה נוח.
בכל שנה נהגו המתפללים בקבר יוסף ללכת למעיין שליד כפר בלטה לקיים תשליך. באותה שנה, בגלל שהשוטרים הפלשתינים חלשו על האזור, לא היתה לבני הישיבה אפשרות להגיע לשם, ולכן נערך התשליך ליד ברז. כולם אמרו את הנוסח ליד הברז הפתוח, ולאחר מכן ניסו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים" ולרקוד כבכל שנה, אבל התחושה היתה קשה ומעיקה. הנוכחים חשו שמשהו לא טוב מרחף באוויר.
שבועיים לאחר מכן, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, החלו התפרעויות של הפלשתינים. בני הישיבה נאלצו לנטוש את מתחם הקבר. במהלך הקרבות נהרגו בשכם שישה חיילים. שוטרים פלשתיניים ופורעים רבים נכנסו למתחם הקבר, שרפו ספרי קודש, השחיתו ובזזו חפצים. כאשר חזרו בני הישיבה לקבר, לאחר החגים ובשוך המאורעות, גילו בין יתר הנזקים הקשים וחילול הקודש כי השופר השחור נעלם.
שנתיים וחצי לאחר מכן נסע ישעיהו לשבות אצל הוריו בקריית ארבע. ביום שישי הלך לבקר אחד מחבריו לישיבה, ששירת בצבא בחברון. לפני שנפרדו, נזכר לפתע החבר: "יש אצלי בפלוגה מישהו שלידי אביו התגלגל שופר שנשדד מקבר יוסף".
ישעיהו נזכר בשופר שנעלם. הם חיכו כחצי שעה עד שהחייל יסיים את משמרתו, ואז פנו אליו כדי לקבל את מספר הטלפון של אביו. ישעיהו התקשר לאב, המתגורר בראשון לציון, שאמר לו: "נכון, יש אצלי שופר שאחי קיבל מסוחר ערבי בשכם, ואני מוכן להחזיר אותו לישיבה שהוא שייך לה".
"האם זה שופר שחור?". "כן, שחור".
ישעיהו הנרגש ביקש: "תן לי את הכתובת שלך. במוצאי שבת אני מתניע ובא אליך".
במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נכנס ישעיהו לרכבו ונסע בקוצר רוח לראשון לציון. הוא הגיע לאדם המיועד, שהראה לו את השופר – ואכן היה זה השופר השחור.
וכך סיפר האיש: "אחי עוסק במסחר עם ערבים. לפני חודש, במהלך אחת מנסיעותיו לרגל עסקיו, פגש באחד המחבלים המשרתים במשטרה הפלשתינית. השוטר-מחבל סיפר כי במהלך עבודתו במשטרה ערך חיפוש בבתי החשודים בשכם, ובאחד מהם נמצא השופר. הוא העבירו לאחי, ואחי, שלא ידע מה לעשות עם השופר, העבירו אלי. ביום רביעי האחרון פגש בני בחבר ילדות שלא ראה כמה שנים וסיפר לו את סיפור השופר, ואותו חבר נזכר שבפלוגתו משרת תלמיד מישיבת קבר יוסף. הוא כנראה פנה אליך...".
ישעיהו הודה לו ונסע מראשון לציון ישירות למחנה חורון. הוא הספיק להגיע לאוטובוס שיצא בעשר וחצי בלילה ונכנס עמו לשכם. כאשר הגיע לקבר, ראשית כל תקע בשופר שלושים תקיעות מכל הלב. כולן היו מושלמות. אז חש שעניין התקיעה בשופר אינו טכני כלל: כאשר מידת הדין שולטת, בעל התוקע הטוב ביותר לא יוכל לתקוע בשופר, ולהיפך – כאשר מידת החסד שולטת, גם האדם הנרגש ביותר יוכל לתקוע בו היטב.
הוא התקשר לרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת 'עוד יוסף חי', וסיפר לו את המעשה. הרב אמר: "זה סיפור שנאה לספרו במוצאי שבת".
(עודד מזרחי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה