נפשם של תושבי העיר כבר נקעה מהגנֵבות שנתרבו והלכו. זה אחר זה נעלמו חפצי-ערך מהבתים, וכמעט מדי יום ביומו נודע על עוד גנֵבה. "מוכרחים לשים קץ לתופעה", אמרו התושבים, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג על זהותו של הגנב המסתורי.
ליל שבת. העיר קלמייה שרויה בעלטה, בלילה בלי ירח. גם נרות השבת כבר דעכו, ורוב התושבים נמים את שנתם. רק רב העיר, רבי הילל ליכטנשטיין, עודנו יושב רכון על ספריו, שקוע בסוגיה קשה, ואינו חש כלל בזמן החולף. הוא פותח ספר אחר ספר, מעלעל בהם ובונה בניין מופלא במחשבתו. פינת לימודו של הרב נמצאת בקצה חדר צדדי בבית. שם, ליד שולחן עמוס ספרים, לאורה של עששית קטנה, יושב הרב ועוסק בתורה.
לפתע הוא שומע רחש קל. בתחילה לא שת ליבו לזה. נראה כי זה בעל-חיים כלשהו, חשב. אך הרחש הפעם היה שונה, והוא בא מכיוון החלון. הרים רבי הילל את עיניו לעבר החדר הגדול והבחין לתדהמתו באדם המשחיל את ידיו מבעד לחלון, ואוסף את פמוטות הכסף היקרים של אשתו הרבנית. הגנב היה שקוע כל-כך במלאכתו, עד שלא עלה על דעתו כי מישהו מביט בו.
מפנה אליו רבי הילל בקול רם ותקיף: "יהודי!". הגנב הרים את עיניו בבהלה. רק אז הבחין ברבי הילל, ולרגע הפסיק את עיסוקו. רבי הילל המשיך: "כיצד תוכל לעבור על האיסור 'לא תגנוב' ועל איסור מוקצה בטלטול הפמוטות בעצם יום השבת?! מדוע אינך חושב על עוגמת הנפש שתיגרם לרבנית כאשר תגלה את היעלמותם של פמוטות השבת?!".
עד מהרה התעשת הגנב, וחייך לעבר הרב חיוך ערמומי. רבי הילל ניסה לדבר על ליבו: "אולי רעב אתה, היכנס-נא לביתי ואגיש לפניך סעודה הגונה". הגנב פרץ בצחוק קל למשמע דברי הרב, ובעודו מכניס את כלי-הכסף האחרון לשקו השיב לרב: "חבל על דבריך, עוד רגע קל אעזוב את ביתך ולא נתראה עוד". הגנב השתלשל במהירות מהחלון ונעלם בחשכת הלילה. ניגש הרב במהירות אל החלון וקרא: "יהודי יקר! כל מה שלקחת – הרי הוא הפקר גמור". הגנב, שהמפגש עם הרב כבר נראה בעיניו משעשע למדיי, שיגר לעברו תגובה מלגלגת: "איזו צדקות יש בדבריך כאשר רכושך כבר בידי"...
שב הרב ללימודו, ואנחה פרצה מליבו. הוא לא כאב כל-כך את אבדן הפמוטות היקרים כמו את העובדה שיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, ירד לשפל-המדרגה שהוא יכול לגנוב את פמוטות השבת בעצם ליל שבת-קודש. אך הוא לא הניח למחשבותיו להטרידו יתר על המידה, ועד מהרה שקע מחדש בסוגיה. לא חלף זמן רב והנה שומע הרב קולות מהרחוב. מיד לבש את מעילו ויצא החוצה. מרחוק הבחין בהתקהלות, בעוד אנשים נוספים יוצאים גם הם מבתיהם. במרכז ההתקהלות עמד שוטר גבוה, זעוף-פנים, וקרא בקול: "תפסתי אותו בשעת מעשה! הנה הדברים שגנב בשק שבידיו!".
התקרב רבי הילל במהירות, והנה הוא רואה את מיודענו הגנב, שלא מכבר עזב את ביתו, עומד מושפל ליד השוטר האוחז בו ביד איתנה לבל יברח. "סליחה, אדוני", פנה הרב אל השוטר, וכל הנוכחים השתתקו בציפייה לשמוע את דברי הרב. "ודאי יש כאן טעות ואי-הבנה. האיש לא גנב דבר. חפצי הערך היו בביתי ואני נתתי לו אותם במתנה". השוטר היה נראה מבולבל. הוא חשש שמא רוצים להערים עליו. מיד פקד על הנוכחים להתפזר והורה כי הרב והגנב יבואו עמו לתחנת המשטרה. בהגיעם לשם הציג השוטר לפני החוקר את תיאור האירוע: "במו-עיניי ראיתי כיצד השתלשל האיש מחלון בית הרב, מחזיק את כלי הכסף בשק שבידיו, ומשם יוצא לרחוב דרך פרצה בחצר. אם אינו גנב, מדוע לא יצא מפתח הבית?".
"ומה בפיך?" שאל החוקר את הגנב עצמו. האיש, נבוך ומבויש, הודה באשמה: "אכן, גנבתי את הכלים מבית הרב... איש צדיק הוא הרב...".אך הרב פנה אליו מיד בתוקף: "למה תדבר כך?! הלוא נתתי לך הכול במתנה. מדוע אתה אומר שגנבת את הכלים?!".
כאן נראה גם החוקר נבוך ואובד-עצות. מעולם לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. הוא ביקש לקרוא לקצין העיר, שהכיר את הרב. כשהגיע הקצין הגוי ושמע את פרטי הדברים, אמר: "בהכירי את כבוד הרב, הנני יכול לסמוך עליו לגמרי. הגנב נמצא 'בידיים טובות' ובטוח אני שלעולם לא ישוב עוד לגנוב". מיד חתם על טופסי השחרור, נפרד מן הרב בידידות, וציווה לשחרר את הגנב.
הרב והגנב יצאו אל הרחוב, כשהרב אוחז בזרועו בחום ובאהבה. ברגע זה נפתח ליבו של הגנב. ההתרגשות והמבוכה שאחזו בו, הרהורי התשובה והחרטה שבקעו מעומק ליבו, כל אלה פרצו את סכר הדמעות. האיש, שמעון שמו, נפל על צווארי הרב והתייפח כילד קטן: "רבי, סלח לי, מחל לי. כיצד יכולתי לנהוג באטימות-לב כזאת...".
הרגיעו רבי הילל ובקול אבהי אמר לו: "דע, כי בכוחה של התשובה להפוך אפילו את הזדונות לזכויות. עתה צא וחשוב כמה זכויות יעמדו לטובתך כאשר תשוב אל ה' באמת...".
האם ידעו תושבי העיר את הסוד מאחורי הקשר האמיץ בין הרב לתלמידו החדש? בין כך ובין כך, תופעת הגנֵבות הופסקה באחת, ותושבי קלמייה נשמו לרווחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה