ליל התשעה בתשרי. הגשם אינו חדל. גלגלי העגלה מתקשים לפלס להם נתיב בדרך הבוצית. הסוחר, שהיה בדרכו למוסקבה, חרד מעצם המחשבה שהוא עלול לא להגיע לעיר ולעשות את היום הקדוש לבדו, בכפר נוכרי.
לפתע נראה מרחוק אורו של בית. אכסניה שמסוגלת להעניק מיטה חמה ומספוא לסוסים. בעיה אחת התעוררה: ידוע ומפורסם שבעל האכסניה הוא שונא יהודים מאין-כמותו. יהודי כי ייקלע לביתו בטעות - רע ומר יהיה קיצו.
אך העגלונים כבר החנו את העגלה והזמינו חדר עבורו. מאוחר מכדי להתחרט ולעזוב. מלבד זאת - מי יוותר בתנאים כאלה על מחסה וקורת-גג?!
למרבה המזל היה בעל האכסניה שקוע בשינה ערבה. הסוחר ניצל את ההזדמנות, חמק לחדר שהוקצה עבורו, והחל להכין את עצמו ליום הקדוש.
לפנות בוקר התעורר בעל האכסניה וקולות מוזרים הגיעו לאוזניו. קריאת תרנגול, מלמולי תפילה. מעולם לא שמע כאלה באכסנייתו. בירור קצר העלה את חמתו עד להשחית. חוצפה שכזאת! יהודי נכנס לאכסנייתו!
בצעדים מהירים פסע לעבר החדר שבו השתכן היהודי, מוכן ומזומן להפליא בו את מכותיו. משהו עצרו לרגע. היה זה הקול שבקע מהחדר. לאוזניו הגיע קול תפילה מעומק הלב, בכי חנוק, ניגון נוגה.
הוא פתח את הדלת לאיטו, וקפא על עמדו. בפינת החדר ניצב היהודי, עיניו זולגות דמעה, בידו הוא אוחז תרנגול לבן והוא קורא: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". זעמו של האכסנאי שכך, והוא היה סקרן לרדת לשורשיה של התופעה שמעולם לא ראה כמותה.
"על מה ולמה תבכה כל-כך?", הפסיק האכסנאי את הסוחר שנרתע בבהלה למראהו של צורר היהודים המפורסם. זה הרגיעו, בנימה שאינה שגורה על פיו בדרך כלל: "אל תחשוש מפני. אנסה לעזור לך ככל יכולתי".
הסוחר היסס רגע, ואחר החליט שאין לו מה להפסיד. ערב יום-הכיפורים היום, אמר. יום קדוש, אחד בשנה, שבו צמים ומתפללים לה' שיסלח לנו על כל חטאינו. הסוחר המשיך והסביר כי עיצומו של היום מכפר, וכי אף הרשעים הגמורים יכולים לעשות תשובה ביום קדוש זה.
"עתה", מסיים הסוחר. "בשעה שכל היהודים מתכוננים ליום הקדוש, נמצא אני כאן לבדי. אם לא תחול הפוגה בגשמים, לא אצליח להגיע למוסקבה בעוד מועד. אין זאת, כי רבו חטאי ואינני זכאי". הדמעות ניגרו מעיניו ושטפו את לחייו. הוא טמן ראשו בכף-ידו והתייפח.
היהודי הנרגש אפילו לא שם לב למתחולל בלב האכסנאי הניצב מולו ומאזין לדבריו. ליבו החל הולם בחוזקה. רעדה אחזה בו. תמונות מימי ילדותו, מבית הוריו, עברו לנגד עיניו. משהו התעורר בליבו הערל.
הוא התנער: "האם יש בית-כנסת ליהודים במוסקבה?", תמה. היתה זו תקופה בה אסור היה ליהודים להתגורר שם, ומה עוד לנהל בית-תפילה. רשמית, לא היה שם בית-כנסת, אולם השלטונות העלימו עין מבית אחד שבו נהגו אותם יהודים שהורשו להתגורר בעיר להתפלל מפעם לפעם.
הסוחר נבהל. מבלי משים פלט עובדה שאסור היה לספרה. הוא ניסה להכחיש ולהיתמם, אך מארחו לחץ אותו לקיר, והסוחר נאלץ לגלות את הכתובת המדויקת.
הבוקר הביא רגיעה למזג-האוויר הסוער. הסוחר מיהר לצאת לדרך, ואחריו הודיע גם האכסנאי כי ברצונו לצאת למוסקבה. בבואו העירה שילח את משרתיו, ויצא לבדו לשוטט ברחובות.
לקראת הערב שם את פעמיו אל הכתובת עליה שמע בלילה האחרון. השמש נתן לו טלית ומחזור תפילה, והוא נכנס פנימה. מצא לו פינה, והתעטף בטליתו עד שלא היה ניתן לראות את פניו.
תפילת 'כל נדרי'. "מתירים להתפלל עם העבריינים". הכול מתפללים ברגש, בחרדת- קודש. מפינתו של האורח הזר נשמעים קולות מפעם לפעם. יבבות קטועות, אנחות עמוקות, בכי חנוק.
למחרת בבוקר, כשהגיעו המתפללים לבית-הכנסת, מצאו אותו כמעט באותה תנוחה שבה עזבוהו אמש. במשך כל היום הקדוש לא הסיר את טליתו מעל פניו. רק האנחות הכבדות והבכי החנוק היו סימני-החיים היחידים שגילה.
בסיום תפילת 'נעילה', כשקרא הציבור: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התעורר לפתע היהודי. קולו גבר על כל האחרים. כך גם כשקראו "ה' הוא האלוקים". בפעם השביעית הרעידה שאגתו את הקירות. מיד אחר-כך שב אל תנוחתו הקודמת, עטוף בטלית ושעון אל הקיר.
תפילת ערבית של מוצאי החג נסתיימה. האנשים ברכו איש את רעהו בשנה-טובה ובגמר טוב. הזר עמד עדיין שעון אל הקיר. אחד המתפללים שנגע בזרועו, חש כי היא קשה משהו. הוא הסיר את טליתו מעל פניו, ולתדהמתו מצא את המתפלל ללא רוח-חיים.
ניסיונות ההחייאה איחרו את המועד. איש לא הכירו. רק הסוחר שלנו הכירו פתאום: "הלא זהו האכסנאי הידוע בשנאתו ליהודים!", קרא בהשתוממות. אכן, היה זה אותו בעל אכסניה מתבולל, שנזכר כי יהודי הננו, ויצאה נפשו בתפילת 'נעילה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה