חנוכה בשדה קרב

חנוכה, שנת 1777. חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואללי פורג' ומחכים. למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחידי. אולי יש ביניו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעלים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'אורג' וואשינגטון, שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל לבי לג'אורג' וואשינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים. מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא נגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו.

יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מות, אך אין אני מקלל את הגנרל וואשינגטון, הנלחם לחופש אמריקה. ברגעים כאלה אני חושב על אבי בפולניה. אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה"פריץ" האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו.

מה נורא היה הכאב! ומה גדולה החרפה! אבי רקד כדוב - וה"פריצים" צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי אז בלבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה.

והנה אני שוכב בוואללי פורג' ורועד מקור. אומרים שוואשינגטון הולך ונופל, שסופו לנפול ולא יקום. אך אני איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו.

הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה, לפני שנים, עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת-חנוכה ואמר לי:

"כאשר תדליק, בני, את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך".

מאז היתה לי המנורה כמו קמיע. אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות - להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת-אבי, הדלקתי נר ראשון וברכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. לבי נתמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בלבי, שלמען אבי ואמי, למען אחי ואחיותי בפולניה עלי לעזור לג'אורג' וואשינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחי הסובלים שם תחת יד ה"פריץ".

פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי. נשאתי את עיני והנה הוא, הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי! כן, הגנרל וואשינגטון בעצמו עומד עלי והוא שואל:

"למה תבכה חייל? האם קר לך?"

צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראותו בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי, שאני חייל העומד לפני גנרל, ודברתי את דברי כמו שעלו מלבי, כבן המדבר לאביו:

"אדוני, הגנרל!" אמרתי, "אני בוכה ומתפלל לנצחונך. ואני יודע, כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חפשים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה"פריצים", לכל הסובלים מעבר לים. ה"פריצים" לא ימשלו פה! הם יפלו ואתה תקום!"

הגנרל וואשינגטון לחץ את ידי:

"תודה, חייל!", אמר וישב על ידי, על הארץ, לפני המנורה.

"מה היא המנורה הזאת?", שאל.

ספרתי לו:

"מבית אבי הבאתי אותה, יהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול".

נר החנוכה הדליק אור בעיני וואשינגטון והוא קרא בשמחה:

"יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר, שאנחנו ננצח!"

"כן, אדוני", עניתי בביטחון, "אנחנו ננצח, כמו שניצחו המכבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".

הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך.

אמונתי נתקיימה. הניצחון של וואשינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואללי פורג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'אורג' וואשינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא סיפרתי את הדבר לאיש, כי אמרתי בלבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי, כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה. הוא לא שכח.

בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר החנוכה דולק על חלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'אורג' וואשינגטון, עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו!

"הנה הנר הנפלא! נר התקוה של ישראל", קרא בשמחה כאשר ראה את נר החנוכה על החלון.

הוא שם את ידו על שכמי ואמר:

"הנר הזה ודבריך היפים - הדליקו אור בלבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות-כבוד מממשלת ארצות-הברית, יחד עם כל גבורי וואללי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת".